בלוג | 9 ביוני 2017 | 2 תגובות

הקשר בין הזהות המשפחתית והלאומית לזכויות אבות גרושים

בני אדם זקוקים לזהויות והחברה זקוקה למבנה. כפרטים, החינוך שלנו מעצב את מעגלי הזהות וההזדהות שלנו, ובגלל שהחינוך משפיע על כלל החברה, הוא קובע את מבנה החברה.
במילים אחרות – אם תחנך את כלל האנשים לראות עצמם כיהודים, תקבל חברה עם זהות יהודית חזקה.
אם תחנך אנשים לראות עצמם, בראש ובראשונה, כחלק מזהות אחרת – מעמד הפועלים העולמי, למשל – החברה שתתקבל, אחרי שנות דור או שניים, תהיה חלשה מאוד מבחינת הזהות הלאומית.
זה משום שזהות לאומית היא זהות "גדולה" ועוצמתית, בעלת השלכות גיאו-פוליטיות נרחבות, וזהות כמעמד פועלים, גם היא זהות גדולה מהקטגוריה הזו, והן לא יכולות להסתדר זו עם זו. לעומת זאת, ישנן זהויות שיכולות להסתדר יותר טוב אלה עם אלה. למשל – אפשר להיות מאוד לאומי וגם אוהד שרוף של קבוצת כדורגל מסוימת. זה בגלל שהזהות כאוהד של קבוצת ספורט שייכת, בעיקרון, לעולם המצומצם של ליגת הספורט, ולא מעבר לה, וכי מדובר בסופו של דבר במשחק.
כמובן שגם בדוגמה הנ"ל ייתכנו התנגשויות בין הזהויות. למשל, כאשר הזדהות עם בני סכנין או בית"ר ירושלים משתלבת עם הזדהות לאומית. אבל זה דווקא היוצא מן הכלל שעוזר להצביע על הכלל.
 
* * *
 
בעולם המסורתי – ואני משתמש במילה "מסורתי" במובן של "מה שהיה פעם", של דורי הדורות שאנחנו באים מתוכם, לאו דווקא של משהו דתי – היו לנו שתי זהויות בסיסיות שהסתדרו היטב זו עם זו.
המעגל ה"קטן" היה המשפחה. המעגל הגדול היה הלאום. הזהויות הללו מסתדרות משום שלאום הוא איגוד של משפחות, שהורכב בהתאם לכללים מסוימים. המדובר בכללי המוסר שלנו, ובכללי הדמוקרטיה.
אסביר.
אם קוראים בתורה על שלבי גיבושו של עם ישראל – בתקופת הנדודים במדבר סיני ומתן התורה – אנו רואים שיש פה בפירוש איחוד של משפחות. עד כדי כך חשוב העניין המשפחתי שהתורה מציינת את שמותיהם של ראשי המשפחות באריכות, בעת מפקד השבטים (תחילת ספר במדבר). חשוב היה לחלוק כבוד לראשי המשפחות, בבואם לוותר על חלק מהעצמאות שלהם ולקבל את סמכותו של משה, כחלק מהקבוצה הגדולה יותר.
יש גם חלוקת משנה לשבטים, אבל ביסודו של דבר, השבטים הם חמולות, או משפחות מורחבות. לכן היה זה אך טבעי, בתקופה מאוחרת יותר בתולדות העם, לוותר על הזהות השבטית לחלוטין ולהישאר רק עם שתי רמות ההזדהות – המשפחה (מעגל הזהות הקטן) והעם (מעגל הזהות הגדול).
גם המוסר היהודי, שניתן באותו זמן ע"י משה ברדתו מהר סיני, שם דגש על המשפחה כאבן יסוד של החברה, ועל הצורך של המשפחות להסתדר ביניהן. מצוות "כבד את אביך ואת אמך" היא מצווה פנים-משפחתית, ששומרת על הסדר בתוככי כל משפחה ומשפחה, ואילו "לא תחמוד" ו"לא תנאף" הן כלים לרגולציה של היחסים בין המשפחות, ומניעת סכסוכי דמים.
 
* * *
 
האיסור על יחסים הומוסקסואליים גם הוא חלק מכללי המשחק של המבנה החברתי המשפחתי. יש אסור ויש מותר. יש אידיאל ויש אנטי-אידיאל. יחסים הומוסקסואליים – אסורים, והם הפוכים מהאידיאל. האידיאל הוא זוגיות בין גבר ואישה, המושתתת על אהבה ונאמנות ארוכת טווח, תוך גידול ילדים לבגרות.
המשימה הזו – יצירת קן משפחתי ואחזקתו – אינה פשוטה, למרות שהיא מסתייעת בתכונות טבעיות שלנו, כמו היצר המיני והצורך באהבה ובבית. ולכן יש צורך מסויים לכוון את הבריות אל הסדר הזה. כאשר אתה מכוון אנשים למקום מסויים, אתה אומר להם מה כן לעשות, ובין אם תרצה ובין אם לא, אתה גם אומר להם מה לא לעשות. וזה בסדר. כי החברה זקוקה לסדר ולהכוונה.
זהו, בשרטוט גס, הסדר המשפחתי-לאומי שהחזיק אותנו במשך כל כך הרבה דורות. יש בו מרכיב מיקרו (המשפחה) ומרכיב מאקרו (העם) והשניים משתלבים זה בזה בצורה נאה. וחשוב לזכור שבכדי לקיים את הסדר הזה, צריך לחנך כל אחד מהפרטים לחשוב במונחים האלה: משפחה ולאום.
אלה שתי זהויות היסוד שעליהן אדם מגן בנפשו ויוצא למלחמה אם צריך. מכך נגזר שאסור לאדם אחד לפגוע בבני משפחתו של אדם אחר, ואם ייפגע בהם, הוא צפוי לחטוף נקמה קשה ואכזרית. מכיוון שבסדר הזה, הגברים הם אלה שמופקדים על ההגנה והכבוד המשפחתי והלאומי, החוקים מכוונים בעיקר אליהם. בסדר המסורתי, אם פגעת בנשים או בילדים – תעורר עליך את מלוא זעמם של הגברים – בין אם ברמת המשפחה ובין אם ברמת הלאום.
 
* * *
 
גם בקרב הגברים יש סדרים מסויימים. למשל, במשפחה המסורתית, לבן הבכור היה מעמד מסויים, של כבוד מיוחד. ולצידו של הכבוד באה תמיד גם אחריות. בסדר המסורתי, הגבר הוא לא רק "בעל המאה". הגבר גם מחוייב מוסרית וחוקית בפרנסת משפחתו. וזהו עול שכלל אינו קל לנשיאה.
רבים ודאי חושבים – "נו טוב, הוא מדבר על ערכים ששורדים כיום רק בעולם המוסלמי הפרימיטיבי. אבל אנחנו נאורים יותר מזה".
אז זהו – על זה הוויכוח. אני טוען שהערכים האלה לא באמת נמחקו, וכי אי אפשר למחוק אותם בלי למחוק כליל את המוסר ואת הלאומיות שלנו. וברגע שמחקנו את המוסר והלאומיות שלנו, אנחנו כבר לא קיימים, וגם סופנו הפיזי קרב. אם אנחנו עדיין קיימים ואפילו די משגשגים, כנראה שגם הערכים הללו עדיין קיימים, גם אם נחלשו.
מה שמשותף לכל מה שאנחנו מכירים כתנועות שמאל הוא המרד נגד הסדר המשפחתי והלאומי אותו תיארתי כרגע. השמאל, על כל פלגיו, מציע ומייצר זהויות מאקרו חלופיות ללאום, ועל הדרך הוא גם מחליש את זהות המיקרו המשפחתית, דווקא משום ששתי הזהויות המסורתיות הללו משתלבות זו בזו בצורה כל כך נקיה, באמצעות המוסר והדמוקרטיה. ובגלל שהדת היא הקודיפיקציה של המוסר, והיא משמרת את המוסר – גם אם היא עושה זאת לפעמים בצורה נוקשה מדי, וגם אם יש בה שחיתות וצביעות כמו בכל ממסד – השמאל מתנגד תמיד גם לדת ולמוסר המסורתי.
את הסדר המשפחתי המסורתי מחליף השמאל בסדר ריכוזי, בו אותם הגורמים החלשים והתלותיים יותר של החברה – הנשים והילדים – הופכים לתלויים בממסד המאורגן (המדינה, המפלגה, רשויות ועמותות שונות) במקום בגברים. את המוסר הוא מחליף ב"תקינות פוליטית" המשרתת את מבנה החברה החלופי שהוא מנהיג.
 
* * *
 
עד שנות ה-60, התמקד השמאל (הקיצוני – אבל תסלחו לי אם לא תמיד אקפיד לציין שאני מדבר על השמאל קיצוני ולא על כלל השמאל – מהסיבה הפשוטה שהקיצוניים הם אלה שקובעים את הכללים ומשפיעים באמת) ביצירת זהות המאקרו החלופית עליה דיברנו קודם: מעמד הפועלים. על יסוד זה נבנו חברות מהפכניות במדינות ענק כמו סין ורוסיה, ומפלגות קומוניסטיות ברחבי העולם כולו. אלא שבשנות ה-60 התברר מעל לכל ספק שהמהפכה הזו הגיעה לקצה הדרך בעולם המערבי, משום שאינה מצליחה לספק את הסחורה. מעמד הפועלים המערבי ראה שגם מהבחינה הכלכלית גרידא, טוב לו יותר לחיות בחברה המבוססת על ערכי משפחה ולאום, מאשר ב"דיקטטורות של הפועלים", שהפכו כולן למשטרי עריצות צמאי דם עם כלכלות נחשלות.
משנות ה-60 ואילך, מתמקד השמאל המערבי בזהויות חלופיות אחרות, במקום זהות הפועלים. במדינה שלנו, מדובר בזהות המזרחית, בזהות הערבית "פלשתינית", בזהות של המהגרים הבלתי חוקיים, בזהות ההומוסקסואלית ובזהות הפמיניסטית רדיקלית. לכל זהות כזו מקדיש השמאל משאבים כספיים וארגוניים ניכרים, והוא עובד בשום שכל, במסירות נפש ובהמון סבלנות.
 
* * *
 
הניסיון למנף את הזהות המזרחית מחובר איכשהו לניסיון הישן לאחד את הפועלים, וכישלונו ברור למדי. הסיסמה "כסף לשכונות ולא להתנחלויות" לא עבדה בשנות ה-70, והיא ממש לא עובדת עכשיו. המזרחיים לא מעוניינים במלחמת המעמדות.
גיבוש הזהות הערבית ה"פלשתינית" ומינופה לכדי מאבקים אלימים מוכר לנו היטב. זהו תחום הפעולה של גופים כמו עדאלה, מוסאווה, ארגוני הבדווים בנגב ועוד.
גיבוש המסתננים נעשה אף הוא ע"י קבוצות ייעודיות, שממרידות את הקבוצה הזו בלי בושה, מארגנות צעדות חצופות וקוראות תיגר על עצם הלאומיות הישראלית והריבונות של העם היהודי. צפו בסרטונים של הפעילים למען השכונות, הקשיבו למילים שמטיחים בהם המסתננים – "זו הארץ שלנו, תחזרו לאירופה" – ותראו עד כמה יסודית עבודת החתרנות של גופי השמאל הללו. קבוצות השמאל מביימות למסתננים סדרי פסח חלופיים בחולות הנגב ועוטפים אותם בדגלי לאום ישראליים בכדי להמחיש לנו שהזהות הלאומית שלנו הולכת ונכבשת, כולל הדת וההיסטוריה שלנו, ואין טעם בכלל להתנגד לכך.
מכל הזהויות החלופיות הנ"ל, הרעילות ביותר הן שתי האחרונות – הזהות ההומוסקסואלית והזהות הפמיניסטית-רדיקלית. זאת, משום שהן קוראות תיגר באופן ישיר על זהות המיקרו שלנו – המשפחה. ומבין שתיהן – הזהות הפמיניסטית רדיקלית היא הקשה מכולן, משום שהומואים יש אולי 3% או 5%, והם לא באמת מפריעים לאחרים לחיות את חייהם. אבל נשים יש 50%, ואם החיבור בין איש לאישה מקולקל, הכל מקולקל.
 
* * *
 
הזהות הפמיניסטית פועלת מרמת המיקרו, עד הרמות הגבוהות ביותר של החברה, כמו פתיחת ריץ'-רץ'. ברגע שהצלחת לפצח את הגרעין – הקשר הזוגי המשפחתי, הדרך סלולה בפניך לייצר חברה שונה לגמרי. לכן השמאל מדגיש כל כך את הרעיון של "משפחה חדשה" ומציע הטבות וכיבודים למי שבוחרים במודלים המשפחתיים שלו: משפחה "חד הורית" (שם מכובס לגרושה עם ילדים, בדרך כלל), משפחה "חד מינית", פוליאמוריה וכל היתר.
כלומר, מהרעיון אנחנו עוברים לפרקטיקה. המדינה מעודדת את המבנה המשפחתי החלופי, בפיתויים ממשיים, של כסף וכוח. לכן כל כך חשוב לפמיניסטיות הרדיקליות ליצור מצב בו מילה של אישה מכניסה גבר לכלא, תוך עקיפת מנגנונים של חוק וסדר – כמו תלונה במשטרה, חקירה אובייקטיבית, הליך משפטי תקין, ענישה על תלונות שקר וכו'. לכן הן מבצעות לינצ'ים בכיכר הפייסבוק, באמצעות מתלוננות אנונימיות, ותלונות שאיש אינו רשאי לעיין בפרטיהן. הן עושות זאת כי זה חלק מהסדר החדש שהן מייצרות: סדר שבו לאישה יש קיום נפרד מהגבר, אין לה צורך בגבר. הגבר כבר אינו המגן והמפרנס, הוא האוייב. והנאמנות הנשית נתונה לעסקניות ארגוני הנשים, שמובילות אותן – כך נדמה להן – אל עולם טוב וצודק, אל אוטופיה בה לנשים יש כוח על הגברים.
האוטופיה הזו, כמובן, לא קיימת. בפועל, מישהו צריך ללכת ולהרוויח את הכסף בעבודה קשה, לעבוד שעות ארוכות ושנים ארוכות, בלי הפסקות ובלי הנחות, כולל עבודות מסוכנות, כולל לילות ושבתות. ואלה תמיד יהיו בעיקר הגברים. ולכן, גם ב-2017, מנהיגות הנשים הפמיניסטיות-רדיקליות מוכנות ליהרג ולא לוותר על חזקת הגיל הרך ועל חובת המזונות הבלעדית על הגברים. כי אין באמת תחליף לכוח היצרני של הגברים, ולכוח הפרנסה שלהם.
כנ"ל עם כל התרגילים והלהטוטים לגבי "נשים בקרבי". בשטח, הנשים לא באמת נלחמות. הן לא רוצות את זה, הן לא בנויות לזה. עובדה שכל הרוגי "צוק איתן" הם גברים. זה לא בגלל שהנשים בחרו את הנגמ"שים היותר טובים, או בגלל שהן ידעו להדוף קליעים כמו וונדר וומן. זה בגלל שבשטח, מי שתמיד יעשה את העבודה ברגע האמת הקשה, אלה הגברים. ולא רק הגברים, אלא הגבריים שבהם.
 
* * *
בנוסף על כל השכבות של ההנדסה החברתית והמשפחתית שתיארתי כרגע, קיימת עוד שכבה, שמייצרת זהות פיקטיבית לחלוטין, של "זכויות הילד". בפועל, מטרת זרם "זכויות הילד" היא למוסס את "כבד את אביך ואת אימך" ככל שרק ניתן, ואפשר להעניק כוח לעובדות הסוציאליות ליטול ילדים מהוריהם. זהו הזרם האפל ביותר, אולי, מכל זרמי השמאל הרדיקלי. הוא מתנהל במקביל לזרם הפמיניסטי-רדיקלי למרות שהוא בעל אינטרס הפוך, לכאורה: הפמיניזם בא להעצים את האישה, כביכול, וזרם "זכויות הילד" בא להחליש את האמא מול נציגות המדינה. לכן חשוב למי שבוחשות מאחורי הקלעים של שתי התנועות הללו לעשות זאת בצורה דיסקרטית, ולמנוע מכלל הנשים להבין את המשחק הכפול.
וכל זה בא בכדי להסביר לאבות הגרושים מדוע אני סבור שהמאבק שלהם עד היום – מאבק שהתמקד בסיסמת ה"שוויון ההורי" ובביטול חזקת הגיל הרך – שגוי ולא מוביל לשום מקום.
בבואן לקדם את חלום "זכויות הילד" – כלומר, את חזון המדינה שבה העובדת הסוציאלית, משפחות האומנה ומוסדות הרווחה תופסים את מקומם של ההורים הטבעיים של הילדים – עסקניות השמאל הקיצוני היו זקוקות לתנועת שטח שתקדם את החוק המעוות שעיצבו לאורך שנים, חוק הקרוי "הורים וילדיהם". החוק הנפתל והסבוך הזה בא להמליך סופית את המדינה על הילדים, ולאפשר לקיחת ילדים מהוריהם באמתלה דחוקה שההורים אינם מכבדים את זכויות הילדים. זכויות הילדים כללו סעיפים הזויים כמו:
(6) הזכות להתפתחותם הגופנית, הנפשית, הרוחנית, המוסרית והחברתית ולפיתוח כישרונותיהם ויכולותיהם האישיות, והכול בהתאם לגילם ולצורכיהם כילדים, ואם הם בעלי מוגבלות – גם בהתאם לצורכיהם המיוחדים;
(8) הזכות לחינוכם לחיי אחריות בחברה ולכיבוד זכויות היסוד של כל אדם בלא הבדל גזע, מין, דת, לאום או מוצא;
(9) הזכות לחופש מחשבה, ביטוי, מצפון ודת וכן הזכות להכיר את תרבותם ולהשתמש בשפתם;
כל בר דעת מבין שאלה סעיפים שנוסחו בכוונה בכדי לאפשר לקיחתו של כל ילד מהוריו. הרי תמיד אפשר יהיה לטעון שחינוכו של הילד "לחיי אחריות בחברה" לוקה בחסר, או ש"חופש המחשבה" שלו נפגע.
 
* * *
 
מכיוון שאי אפשר היה להקים תנועת ילדים שתקדם את החוק הנלוז הזה, נמצא הפתרון בצורה של הגברים. לחוק הושחלו סעיפים המבטלים את "חזקת הגיל הרך". באופן זה, ניתן היה לפתות את האבות הגרושים האומללים, שחיים תחת משטר עריצות המגדיר אותם כ"אלימים" ו"מסוכנים" מעצם היותם גברים, לקדם את החוק. וכך כוונה תנועת האבות לכיוון הזה, של דרישה ל"שוויון הורי" כפתרון לכל הבעיות.
אבל הכל שקר וכזב. הבעיה הגדולה אינה היעדר "שוויון הורי". הבעיה היא עצם קיומו של המשטר האנטי-משפחתי של השמאל הקיצוני. זהו המשטר שמעודד גירושין מלכתחילה. זהו המשטר שמתייג את הגברים כפי שהוא מתייג ונוטל מהם זכויות יסוד, משליך אותם לכלא ול"מרכזי קשר" והופך אותם לעבדי מזונות.
המשטר הזה מכוון את הנשים ל"משפחות החדשות" של השמאל ומעמיד אותן במצב שבו הן תלויות במנגנוני המדינה לפרנסתן. ומכיוון שבעל המאה הוא בעל הדיעה, רבות מהנשים הללו גם מיישרות קו עם שטיפת המוח של השמאל הקיצוני, בנושאים הפוליטיים השונים המרכיבים את האג'נדה הלאומית שלנו. וכך קורה שאתה רואה כל כך הרבה נשים פמיניסטיות רדיקליות בתנועות השמאל, מ"מחסום ווטש" ועד "נשים עושות שלום". אפילו הפעילים המרכזיים למען המסתננים בשכונות ולמען הערבים הפלשתינים" הם בדרך כלל נשים פמיניסטיות – וזה למרות שהאוכלוסיות האלה דווקא ידועות כמאוד פטריארכליות ו"פרימיטיביות" ביחסן לנשים.
 
* * *
 
לסיכום: הדרך בחזרה אל מצב שבו לגברים יש זכויות במדינה הזו, עוברת דרך מרד נגד שיסוע המשפחה והחברה. צריך להילחם נגד מיסוס הזהות המשפחתית והלאומית שלנו. צריך לחשוף את השקרים שהשמאל הקיצוני מפיץ בכדי להחליש את הקשר של האישה לגבר. צריך להבהיר לנשים שהסיסמאות על מאות אלפי נשים מוכות ועגונות, התמקדות היתר בעבירות מין והצגת הגבר הנורמלי כחיה מסוכנת, ומיתוס פערי השכר (אין פערי שכר. יש גברים שיש עליהם את נטל המפרנס ונשים שאין עליהן את הנטל הזה) – ואפילו כל התעמולה לגבי נשים קרביות – נועדו לבלבל אותן ולייצר מלחמה מלאכותית בין המינים.
זו הסיבה שבגללה, לדעתי, המסר של "אבות בכתום" כל כך חזק. כי הוא משוחרר מהדיבור על שוויון הורי והוא מתמקד במה שצריך להתמקד בו לפני הכל: הסרת האזיקים והכתם האלים מעל הגברים. קודם תורידו מאיתנו את האזיקים. קודם תנו לנו לדבר בכנסת. קודם תנו לנו לזעוק את זעקתנו ולדפוק על השולחן. קודם תבטלו את משטר מרכזי הקשר ואת המזונות הלא סבירים. ואז נראה מה הסידור הנכון לגבי זמני הורות בגירושין. גם אם האבא הממוצע יסתפק בששה ימים מתוך 14, זה לא מה שיקבע אם אנחנו צודקים או לא. 
אני יכול לכתוב עוד, אבל נראה לי שגם ככה זה הפוסט הארוך ביותר שנכתב אי פעם.
נ.ב.: אין פה שום אמירה המעדיפה תנועה א' על תנועה ב'. לדעתי הכיוון של "אבות בכתום" הוא נכון מהסיבות שציינתי אבל ל"א' זה אבא" יש את העוצמה שלה, שנבנתה בכישרון ולאורך זמן, וחוץ מזה, נדמה לי שגם היא משנה כיוון באחרונה בצורה מבורכת. בסופו של דבר, הרבה תלוי בשיתוף הפעולה בין הקבוצות.
גיל רונן
צילום: רויטל פינץ'

נכתב על ידי: גיל רונן

גיל רונן, מייסד "הפמיליסטים", יליד 1964. אבא של ארז ותמי, עתונאי, תושב חדרה. הקים ב-1987 את עמותת "אור אדום" שפעילותה הובילה להקמת המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) במשרד המשפטים.

הנושא נגע לליבך? חלוק אותו עם אחרים!

פרסם בפייסבוק פרסם בטוויטר

2 תגובות

מאמר מצוין. נוגע בבהירות בשורש של נגע התפרקות המשפחה במערב, ומסביר מהיכן היא נובעת מלכתחילה. בנוסף המאמר ממשיך מבעיית האבות הגרושים אל הבעיה שהיא לקיחת הילדים בסופו של דבר גם מהאימהות.

הדבר היחיד שאולי הייתי רוצה שיתוקן במאמר הוא ההתייחסות לרוח-התקופה המערבית שמביאה לבעיות התפרקות המשפחה והלאום לכאל מעין קונספירציה. כלאמר כביכול יש מישהו שמושך מאחורי החוטים כדי ליצור עולם ללא לאומים ומשפחות מוחלשות, שיחיו תחת עריצות של אוטופיה חדשה.

אני לאו דווקא רואה ביום יום את המשיכה בחוטים. כלאמר ברור שהיא קיימת מעשרות אלפי אנשים ועד אלפי אירגונים שמאמינים בחברה אזרחית. ו"המשיכה בחוטים" הזאת מתקיימת בכל חוק שמאלני מטורלל שבא לשולחן הכנסת ותיקון לחקיקה מיועצת משפטית פמניסטית למשל. אבל אני רואה אינדיבידואלים שמסתובבים עם "וירוסים" מחשבתיים כדוגמת קידמה, ועתידנות, והבניה חברתית. וגם פתולוגיות חברתיות כמו מחשבה אוטומטית שהאח הגדול תפקידו לדאוג לצרכיך, או אנשים שמנותקים מהצרכים הבסיסיים שלהם מכיוון שאין להם פחד מפני רעב או מחסור בקורת גג או אפילו מבושה חברתית.

כך שאולי האידאולוגיה הפרוגרסיבית (או הגלובליסטית לא יודע איזה שם לתת לזה), נוצרת כמעט בעצמה מסגנון החיים המערבי, וזה לאו דווקא שסגנון החיים הפרוגרסיבי מקודם על ידי משנה סדורה שנובעת מתוך מרכז יחיד וברור. זה כאילו הבניה עצמה של מגדל הבבל יוצרת את הבילבול, ככל שעולים יותר למעלה ומתנתקים מהקרקע שעליה שוכן הבסיס. וכמובן שזה לא גורע מהעובדה שצריך לתת כיוון ברור לאן כן ללכת ונגד מה להילחם.

אבל באופן כללי מאמר מצוין ולא חושב שקראתי משהו כל כך כולל על הנושא ועשה לי סדר.

calvin hobbs

6/10/2017

גיל,
בגדול – אתה צודק.
גם הניתוח שלך נכון.
יש כמה דברים שהייתי כותב אחרת.
לגבי תנועת להט״ב – נראה לך שזה לא פוגע, או פוגע פחות מהפמיניזם. כאן אתה טועה !
קידום ״הגאים״ זהו קידום של תועבה, גסות והשחתת המידות הטובות היושר והמוסר.
דבר זה יכול להביא ח״ו להרס של החברה, ולהרס של המדינה. הרבה יותר מהר בהשוואה להרס שמבצעים האירגונים הפמיניסטיים.

לצורך דוגמה, עד כמה הניתוח שלך נכון:
בברה״מ היה סיפור על ילד – פבליק מרוזוב קראו לו. כל מי שהספיק ללמוד שם בבית ספר עד שנת 1970 מכיר את הסיפור.
המשטר עשה מהילד גיבור לאומי כיוון שהלשין על אבא שלו, שהתנגד לקומוניזם. את האבא עצרו ושפטו למוות.
הסיפור נלמד בכל בית ספר מכיתה א׳…

סיפורים כאלה היו גם בסין: ראיתי בתוכנית 60 דקות.

מרק

6/11/2017

השאירו תגובה בדף הזה