בלוג | 28 ביולי 2010 | 2 תגובות

אריאל לוין: תוחזר העבדות

פורסם ב-NRG

שעת לילה מאוחרת. אתה הולך ברחוב. לפתע אתה מבחין באיש ההוא שרב איתך וחייב לך כסף. האיש הזה שוכב על הספסל, מכוסה בשמיכה בלויה, רועד מקור ומנסה להירדם. אבל, אתה אינך מהסס לרגע ומצלצל מיד לעורך הדין שלך. עורך הדין מגיע בריצה ותולש את השמיכה מעל האיש הרועד. למחרת הוא מוכר את השמיכה ומכניס את התמורה העלובה לקופת החוב, וכמובן, לא שוכח להגדיל את החוב בשכר הטרחה, בעמלות ובדמי הטיפול בטרנזקציה.

האמנם אין גבול? איני מכיר אותך, הקורא, אבל אני בטוח שאכזריות כזאת לא תעלה על דעתך בשום פנים.
הכלל כי "חובות יש לשלם" הוא יסודי ומהותי. זו הסיבה שהחוק בישראל נותן בידי הנושה כלים רבי עצמה לגבות את חובו. כך היה תמיד, וכך צריך להיות. מי שנטל כסף מחברו ולא השיב לו, מי שבית המשפט חייבו לשלם ליריבו ולא עשה כן, צריך לעקל את משכורתו ואת רכושו, ולעשות כל מה שנדרש כדי להבטיח את תשלום החוב.

אבל גם לאמצעי הגבייה יש גבולות. וגבולות ההוצאה לפועל, נמצאים בדיוק במקום שבו נמצאים הגבולות שלך, הקורא. יש דברים שלא עושים. אפילו אם חייבים לך כסף. אפילו אם ניצחת במשפט. אפילו אם אתה צודק. אין יורדים לחייו של החייב עד כדי כך שלא יתאפשר לו להתקיים, ולו רק בדוחק.

החמלה האנושית הזו בגבית חובות אכן מופעלת. חוץ מאשר לקבוצת אוכלוסיה מושמצת במיוחד: אבות המחוייבים בתשלומי מזונות. החוק בישראל, ורק בישראל מכל מדינות העולם, אינו מכיר כלל במושג של "קיום מינימלי" בתביעת מזונות.

אם אספר לך על פסק דין שבו מחוייב אב המשתכר 3,500 שקלים לשלם מזונות בסך 4,150 שקלים, לרגע אולי תהיה נדהם. אתה אולי תסרב להאמין ותאמר שאני משקר. ואולי, תנסה להשקיט את מצפונך באמירה “נו בוודאי השופט יודע שיש לו עוד כסף".

לא. השופט אינו יודע דבר מה שאינך יודע. אי אפשר להשקיט את המצפון באשליות כאלו. החוק קובע שאסור להתחשב במצבו הכלכלי של האב או במשכורתו. והשופט פסק, כאן, וברבבות מקרים אחרים, בדיוק על פי החוק. ואל נא תחשוב שהדבר אינו נוגע לך. אל תאמר: "לי זה לא יקרה”. מזונות העולים על יכולת ההשתכרות נקבעים לא רק למקבלי שכר מינימום. איש המעמד הבינוני שאיבד את משרתו במשבר הכלכלי, מובטל, אשר השתכר בשיאו 7,000 שקלים נטו, יכול שיחוייב ב-7,500 שקלים מזונות.

על פי החוק, כדי לגבות את המזונות הבלתי אפשריים, מותר לרדת לחייו של אב. מותר לעקל את קצבת הנכות שלו, את קצבת הזקנה, את דמי הביטוח הלאומי והבטחת ההכנסה. מותר גם לעקל את המזרון עליו הוא ישן, את המקרר הריק, וכן, גם את השמיכה הבלויה.

כשנדמה שלא יכול להיות גרוע יותר – באים נערי האוצר יש מי שרוצה שתחשוב כי שלילת זכויות האנוש מקבוצה כל כך גדולה היא מוצדקת. אנו שומעים אמירה פופוליסטית שהגביה הברוטלית מיועדת להבטחת קיום מינימלי לילדים. האמירה הזו פשוט אינה נכונה. כאשר יכולת הקיום של הילדים נמצאת בסכנה, הביטוח הלאומי משלם את המזונות. אבל, הביטוח הלאומי אינו מסתפק בתשלום. הביטוח הלאומי דואג להיפרע מהאב על כל שקל ששילם לילדים, ומבצע את הגביה הברוטלית בעצמו.

הסיפורים האלו קורים, והם קורים כל יום. אנשים מן היישוב, אנשים כמוך וכמוני, מוצאים עצמם לפתע במצבים בלתי אפשריים. ומי שחוייב לשלם מזונות הגבוהים יותר ממשכורתו פוסק להיות אדם. הוא יורד למחתרת. אין טעם לעבוד קשה במשרה רגילה כדי להשתכר שכר שממילא כולו יעוקל, ולהמשיך לצבור חובות. ישנם חייבי מזונות שישנים על הספסל ואוספים בקבוקים ברחובות, ויש המקבצים תרומות מחברים וישנים אצלם. יש מהם המעדיפים לשבת בבית הכלא, שם יוכלו לקבל ארוחה חמה אחת ביום, ויש אשר טורפים את נפשם בכפם.

וכשנדמה שלא יכול להיות גרוע יותר, באים נערי האוצר, ומלמדים אותנו שיטות התעללות יצירתיות חדשות. הדרך להכניס לנו בלי שנרגיש מוכרת וידועה. קוראים לדרך הזו "חוק ההסדרים". זהו חוק שחברי הכנסת אינם מספיקים לקרוא. זהו חוק שבו הכנסת אינה טורחת לדון. ובמהדורת 2010 החדשה של חוק ההסדרים, מוצע שבמקרים שבהם הביטוח הלאומי משלם את המזונות במקום החייב, גביית החוב תופרט.
לא צריך לפרט מה עומד מאחורי המונח של "הפרטת הגבייה", מספיק להיזכר בדוגמה של החייב ההוא על הספסל, ועורך הדין שרץ למכור את שמיכתו, ולהגדיל את החוב בגובה דמי הטיפול.

הכלל של חיוב האבא (ואף פעם לא האמא) במזונות ללא מתן זכות לקיום מינימלי הוא ייבוא אל החוק החילוני מתוך ההלכה היהודית. אבל ההלכה הציבה לכלל הקשה הזה כמה איזונים שהחוק שכח לאמץ. למשל, במקרה של גירושין, היה הרכוש מועבר לאב, ומן הרכוש הזה היה האב משלם מזונות. למשל, החיוב הבלתי מתחשב במזונות הוגבל (מעיקר הדין) לילדים עד גיל שש. וחשוב מכל, ההלכה, התירה לחייב שאיבד את כל נכסיו, למכור עצמו לעבד לשנה, לשנתיים, לעשר שנים, לכמה זמן שירצה. המכירה לעבדות נשמעת נוראית. אבל כללי העבד העברי היו כללים הומניים ביחס לדרכי הגבייה מאבות שחוייבו במזונות העולים על הכנסתם.

יש אבות רבים, חייבי מזונות, שהיו בשמחה בוחרים בחיי העבדות. על פי הצעת החוק שאני מנסח והבנויה על משנה תורה לרמב”ם, הם יוכלו לצאת מהמחתרת, לעבוד לפרנסתם, לשלם, ולו רק באורח חלקי את המזונות, לזכות לקיום בכבוד, וחשוב מאלו, להיות אבות לילדים שאותם הם מפרנסים ואוהבים כל כך.

אז בואו נעביר את חוק העבד העברי, ולפחות נרשה לאבות חייבי המזונות שירצו בכך למכור את עצמם לעבדים. ולעבד עברי, הרי מובטח מזון, ושתייה, ומיטה, וטיפול רפואי, וגם הגנה מפני המצאות זדוניות של נערי האוצר, וההפרטה של הגבייה בכלל זה.

הכותב הוא עורך דין העוסק בדיני משפחה

נכתב על ידי: גיל רונן

גיל רונן, מייסד "הפמיליסטים", יליד 1964. אבא של ארז ותמי, עתונאי, תושב חריש. הקים ב-1987 את עמותת "אור אדום" שפעילותה הובילה להקמת המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) במשרד המשפטים.

הנושא נגע לליבך? חלוק אותו עם אחרים!

פרסם בפייסבוק פרסם בטוויטר

2 תגובות

קיימת הצדקה בהתרעמות שלך, ונכונים הם דבריך, יש לשים קץ לחופש הייתר לו זוכות האימהות הגרושות והחד הוריות, אני חושב שאישה כמו גם הגבר חייבים באופן שווה לכלכלת ילדיהם ואין ליתן לנשים ייתרון על הגברים בעניין זה.
לדעתי ההורות צריכה ליהיות שווה וכך גם החיוב במזונות שיופקדו ע"י שני ההורים בקופה שתשמש לצורכי הילדים בלבד, בהמשך, באם אחד מן ההורים ימנע מלהתראות עם ילדיו הוא זה שישא לבדו בנטל המזונות בלי יוצא מן הכלל אם זה אב או אם.
לאימהות החד הוריות שבחרו לללדת ילדים מחוץ לנישואין, לדעתי, לא מגיע ואפילו לא אגורה שחוקה אחת, זו בחירתן ושתישאנה לבדן בנטל, אין כל הצדקה שהחברה תישא בנטל גידול ילדיהן של אותן נשים חד הוריות והכוונה לכאלה שאינן נישאו והולידו ילדים מחוץ למסגרת הנישואין.
לעניין גובה דמי המזונות, הדבר צריך להיקבע אחת ולתמיד מה גובה המזונות בהתאם לגיל הילדים ולהשתנות אחת לכמה שנים בהתאם לצורכי הילדים, מעל לגיל 18 המזונות יפסקו כליל, ושהצבא יכלכל את הילד/ה, שהרי הילדים בהיותם חיילים נחשבים לרכושו של הצבא. לדעתי ככל שהילד קטן כך צרכיו גדולים וככל שהוא גדל קטנים צרכיו, שהרי מדובר במזונות ולא בחיי לוקסוס וההורים צרכים להסביר לילדים שאין ביכולתם לשאת בתשלומי אקסטרה רק בגלל שבא לילד מותג כזה או אחר, וכך גם בתי המשפט לא צרכים לתת יד לזה, כמו כן מי כמונו יודע שילדים כבר בגילאים 13,15 מתחילים לפרנס את עצמם בכל מיני עבודות מזדמנות בחופשים ובאשר לשאר ימות השנה הם לומדים וההוצאות עליהם קטנים, כמובן שיש למנוע מוועדות אינטרסנטיות למיניהן להתערב בקביעת גובה המזונות המנינימאלי שיש לשלם בעבור הילדים, והכוונה שלי לוועדת "שיפמן" המכורה מראש, לטובת שדולת הנשים, אני חושב שהדברים צריכים להקבע בחיקוק ולא על פי גחמה אינטרסנטית.
אני מאחל לכל הגברים הגרושים הצלחה ולתת יד לשינו המיוחל.

כל הכבוד לכם על הפעילות, הגיע הזמן שזכויות הגבר יהיו שוות לזכויות האישה.

איציק

1/21/2011

השאירו תגובה בדף הזה