בלוג | 12 בספטמבר 2011 | 0 תגובות

מסמך עצוב… ילדה כותבת על הלילה שבו לקחו לה את אבא

נכתב בפורום "בין שני בתים" לילדי הורים גרושים של אתר ערוץ 7: "הימים שלא ישובו עוד" מאת י.ס., ילדה להורים גרושים, בת 15.
כ"א תמוז   20:25   הימים שלא ישובו עוד   י.ס.
יש לי שם מלא אבל אני לא אפרסם אותו. רק את הסיפור האישי שלי אני אכתוב פה. ההורים שלי התגרשו לפני טיפה פחות מ- 4 שנים. יום אחד שאמא שלי לא היתה בבית. רק אני ואחותי ואבא שלנו. הוא סיפר לנו שהוא הולך להתגרש מאמא שלנו ושאלנו אותו למה הוא רוצה להתגרש, והוא אמר שהוא לא רוצה להתגרש אבל אמא רוצה להתגרש, ושלא נספר לאמא ושהיא לא תדע שאנחנו יודעות. באמת לא סיפרנו אבל היינו מאד עצובות ואף אחד לא ראה שאנחנו עצובות. אחרי יומיים עוד פעם אמא לא היתה בבית. אבא שלי שאל אותנו אם סיפרנו לאמא ונשבענו לו שלא סיפרנו לאמא בגלל שהוא ביקש לא לספר. אחר כך הוא אמר לנו שהוא דיבר עם כל מיני אנשים והם אמרו לו שאנחנו צריכים לספר לאמא שאנחנו יודעות שהם הולכים להתגרש, וצריך לספר לאמא מתי שאבא לא יהיה בבית. באותו לילה לא ישנתי בכלל כי לא ידעתי מה אני צריכה להגיד לאמא שלי, ורציתי להעיר את אחותי אבל פחדתי שאמא שלי תתעורר והיא תשמע אותנו. אז לא ישנתי בכלל. בבוקר שמעתי שאבא שלי פותח את הדלת והולך לבית הכנסת. אחרי שהוא הלך התיישבתי על הספה בסלון והתחלתי לצייר עץ שלא מחובר לאדמה. פתאום אמא שלי יצאה מהחדר שלה ושאלה אותי למה אני יושבת על הספה והיא שאלה אותי אם היו לי נידודי שינה. אז סיפרתי לה שלא ישנתי בכלל ואני לא רוצה ללכת לבית ספר, ואני לא רוצה שהיא תלך לעבודה, ואני רוצה לדבר איתה. דיברנו בקול רם ואחותי התעוררה ואמרתי לה שהיום אני לא הולכת לבית ספר אז היא אמרה שגם היא לא תלך. בסוף כן הלכתי לבית ספר וגם אחותי הלכה, אבל לא הספקנו לספר לה שאנחנו יודעות שהם הולכים להתגרש. בערך חצי שעה אחרי שהתחיל השיעור התחלתי לבכות וכל הבנות ראו שאני בוכה. המורה שאלה אותי למה אני בוכה ולא רציתי לספר לה. אז היא יצאה איתי החוצה והכריחה אותי לספר לה, וקצת נרגעתי. כשהתחילה ההפסקה היא קראה לי ולקחה אותי לאחות של בית הספר ושתיהם דיברו איתי עד שנגמרה ההפסקה.
באותו ערב היו צעקות חזקות בבית ואמא התעצבנה על אבא בגלל זה שהוא סיפר לנו ולמה אנחנו צריכות לדעת. אבא אמר שאם אנחנו לא נדע היום אז אנחנו נדע בעוד שבוע ובעוד חודש. אחר כך היה שקט כמה ימים ואכלנו ארוחת ערב ואבא שלי סיפר סיפור לאחותי הקטנה, ופתאום דפקו בדלת ואבא שלי פתח ת`דלת, ונכנסו לבית שלנו שוטר ושוטרת ואמרו שאבא שלי צריך ללכת איתם למשטרה. הם לא רצו להגיד לאבא שלי למה הוא צריך ללכת איתם. ואבא שלי לא רצה ללכת בגלל שהוא היה ביבי סיטר, אז הם דיברו עם המפקד שלהם בטלפון ואמרו לו שלא יכולים לקחת את אבא בגלל שיש ילדות בבית, והם הלכו מהבית שלנו ואבא שלי נשאר. אחותי שאלה אותו למה באו משטרה והוא נשבע לנו שהוא לא יודע. דברנו עוד קצת ובדיוק רציתי ללכת למקלחת להתקלח, והטלפון בבית צלצל וביקשו את אבא שלי. מישהו אמר לו שהאוטו שלנו קיבל מכה והוא צריך לרדת למטה, אז הוא ירד למטה ואנחנו חיכינו לו. אחרי חמש דקות הגיעה אחות של אימא שלי ואמרה שאבא הלך למשטרה בגלל ששברו לו את האוטו שלו והיא תהיה איתנו עד שאמא שלנו תחזור. בינתיים אמא שלנו חזרה. אני אמשיך פעם אחרת
כ"ו תמוז 01:36   הימים שלא ישובו עוד – המשך    י.ס.
עכשו אני רוצה להמשיך את הסיפור שלי, שכחתי לספר קודם שאבא שלי עשה צחוקים עם השוטר והשוטרת שבאו לקחת אותו. הוא סיפר להם שהוא שדד שני בנקים, והוא שאל אותם בגלל איזה בנק הם באו לקחת אותו. אבל בסוף הם לא לקחו אותו.
בינתיים אמא שלנו חזרה, ודודה שלי רצתה ללכת לבית שלה, היא גרה קרוב אלינו. שאלתי אותה מתי אבא יחזור, והיא אמרה שהיא לא יודעת והיא ממהרת לבית שלה. היא אמרה לי שאני צריכה לישון ולקום בבוקר בזמן. אז אמרתי לה שאני לא אלך לישון עד שאבא שלי יחזור. פתאום אמא שלי קראה לה למטבח והם עמדו ליד הגז ודיברו, אחר כך נכנסו לחדר שינה ודיברו המון המון זמן. פתאום הם יצאו מהחדר, דודה שלי לקחה את התיק שלה והלכה מהבית שלנו. היא לא אמרה לנו שלום ולילה טוב, היא היתה עצבנית חבל על הזמן. אמא שלי התחילה להשתולל עלי רצתה שאלך לישון ובאמת הלכתי לישון. אחיות שלי כבר ישנו מזמן.
בבוקר קמתי ואבא שלי לא היה בבית, ושאלתי את אמא שלי איפה אבא, והיא אמרה לי שבגלל שהיה מאוחר הוא לא חזר הביתה לישון. שאלתי אותה מה קרה לאוטו של אבא, והיא אמרה לי שאין לה זמן לדבר והיא צריכה לצאת מהבית יותר מוקדם, ושנזדרז ונלך לבית ספר. באמת יצאנו יותר מוקדם ובדרך פגשתי חברה שלי שלמדה איתי בכיתה, והיא אמרה לי אל תשאלי מה קרה, והיא סיפרה לי שהיא היתה עם אמא שלה במרפסת של הבית שלהם, ואבא שלי היה למטה והוא דיבר עם שוטרים, ואחר כך הם דחפו אותו לתוך טנדר ולקחו אותו ונסעו. אחרי הבית ספר יצאתי עם אחותי מהשער ופתאום ראיתי את אבא שלי, שאלנו אותו למה הוא הגיע, והוא אמר לנו שהוא צריך לנסוע אל סבתא שלי, ולהיות אצלה שלושה ימים כי היא לא מרגישה טוב, ושנהיה טובים ונעזור לאמא שלא יהיה לה קשה. שאלתי אותו למה דחפו אותו לטנדר של המשטרה והוא אמר שאמא סיפרה להם שאבא לה סתירה. אז התחלנו לבכות וראינו שגם אבא שלי מתחיל לבכות אבל הוא הפסיק מיד כי הוא התבייש. שאלתי אותו אם שברו לו את האוטו שלו, והוא אמר שלא שברו את האוטו, וראינו את האוטו שלו והוא לא היה שבור. אחר כך הוא נסע לסבתא שלי ואנחנו הלכנו הביתה. אמא שלי חזרה יותר מוקדם, וסיפרתי לה מה שחברה שלי אמרה, והיא אמרה שהיא לא יודעת, שצריכים לשאול את אבא. לא סיפרתי לה מה שאבא שלי אמר עליה כי ידעתי שהם רוצים להתגרש ולא רציתי לסכסך.
נהיה ערב ואבא שלי לא היה בבית, והלכתי לטלפון להתקשר אליו. עוד לא התחלתי לחייג, ואמא אמרה שלאבא נמאס מהבית והוא עזב את הבית. ידעתי שמשקרים אותי, ופתאום קיבלתי אומץ ושאלתי אותה אם זה נכון שאבא נתן לה סתירה, היא לא ענתה לי מיד. אחרי קצת זמן היא התנפלה עלי בצעקות ואמרה לי שתגזור לי את השערות של הראש, והיא אמרה שאני יותר גרועה מאבא שלי. אחר כך דיברתי עם אבא שלי בטלפון ואמא שלי לא הפריעה לי לדבר, אחרי זה התחבקתי איתה וביקשתי ממנה סליחה שהרגזתי אותה, והיא אמרה לי שאסור לי להתערב ולשאול שאלות, לא לשאול את אבא על אמא ולא לשאול את אמא על אבא. אכלתי ארוחת ערב התקלחתי והלכתי לישון.
בבוקר קמנו ליום חדש והלכתי לבית ספר ובהפסקה דיברו איתי לא יפה הבנות הגדולות, והם אמרו לי שאבא שלי פושע והוא מנהל של בית זונות, והתחלתי לבכות ורציתי ללכת הביתה ולהדרס מאוטובוס. אמא אמרה לנו שמבית הספר נלך לבית של דודה שלי. הלכנו לשם ודיברתי עם אבא שלי בטלפון והוא אמר שלקחו אותו לבית משפט ואמרו לו שאסור לו לבוא הביתה שלושה חודשים, ומותר לו לדבר איתנו בטלפון, ומותר לו לראות אותנו פעמים בשבוע. אמרתי לו שיבקש סליחה מאמא ואני בעצמי גם אדבר עם אמא. הוא נשבע לי שהוא לא הרביץ לאמא, והוא שאל אותי אם אני ראיתי אותו פעם מרביץ למישהו, ואמרתי לו שבחיים לו ראיתי אותו מרביץ. אמרו לאבא שלי שהוא צריך לגור רחוק מהבית שלנו.
אחרי חודשיים היינו עם אבא בשבת אצל סבתא. אני ואחותי. אחותי הקטנה נשארה אצל אמא. אצל סבתא תמיד תמיד מאד שמח, אבל באותה שבת היה מאוד עצוב. אבא לא הפסיק לדבר על אחותי הקטנה שהוא קשור אליה בלב ובנפש, מאוד מאוד הוא אוהב אותה. משפט אחד שאבא שלי אמר, אני לעולם לא אשכח וגם אם אני אהיה בקבר מאה שנה, אני לא אשכח. אני יודע ש**** בוכה אבל אני לא שומע אותה, ואני יודע שהיא רעבה ואני לא יכול להאכיל אותה. את המשפט הזה, בחיים שלי לא אשכח.
אחרי כמה ימים, ההורים שלי התגרשו. רציתי להיות אצל אבא שלי וגם אחותי רצתה להיות אצל אבא שלי, ושתינו רצינו שאחותנו הקטנה תהיה ביחד איתנו. לקחו אותנו לבית משפט ונכנסנו לחדר אחד אני ואחותי ואבא שלי, והיתה שם אשה שאמרה שאחותנו הקטנה חייבת להיות אצל אמא, ובגללה גם הבנות הגדולות צריכות להיות עם אמא, כי כולם צריכות להיות ביחד. אבא שלי לא הסכים והוא אמר לנו לכתוב לשופטת שגם אנחנו לא מסכימות וכתבנו שאנחנו לא מסכימות.
כ"ח תמוז     18:02  הימים שלא- המשך    י.ס.
יום אחד הגענו לשופטת אני ואחותי ואמא שלי. אמא שלי אמרה שגם אבא צריך להגיע. כולנו נכנסנו לחדר שלה, והעורך דין של אמא שלי התחיל לדבר והוא אמר שיש לו להגיד דברים שילדות לא צריכות לשמוע, והוא רוצה שיוציאו אתנו. אבא שלי לא הסכים שיוציאו אותנו. השופטת שאלה אותנו אם אנחנו אוהבות את אבא, ואמרנו שאנחנו אוהבות אותו, אחר כך היא שאלה אם אנחנו אוהבות את אמא. אני אמרתי שאני אוהבת אותה ואחותי אמרה שהיא לא אוהבת אותה בגלל שהיא אשמה בזה שהם התגרשו.
אחר כך השופטת שאלה עוד משהו שאני לא זוכרת והוציאו אותנו החוצה. חיכינו בחוץ ואחר כך חזרנו הביתה עם אמא שלנו ואבא שלי הלך לבית שלו. לפני שהלכנו הביתה אמר לנו אבא שלי שהשופטת לא מסכימה שנהיה איתו כל הזמן, אבל בשביל שלא נתגעגע הרבה זמן הוא יבוא לחצר של הבית של אמא שלי פעמיים בשבוע, ונהיה ביחד איתו שלוש שעות. וגם נהיה בבית שלו שבת אחד כן ושבת אחד לא.
כשהגיע החופש הגדול עברנו לגור ברעננה, בגלל שאמא שלי התחילה לעבוד שם. אבא שלי גר בירושלים ופעמיים בשבוע הוא בא לבקר אותנו. רצינו שיבוא יותר ואמרנו לו שיבוא כל יום, אבל השופטת לא הרשתה ובאמת הוא לא בא.
עכשו תשמעו משהו ותתפוצצו. בערך שבועיים לפני שנגמר החופש הגדול, נסענו עם אמא לרמת הגולן שם גר אח שלה. כל השבוע לא ראיתי את אבא ומאד התגעגתי אליו. היינו צריכים להיות שם שבוע אחד, אבל בסוף נשארנו עוד שבוע. אבא דיבר עם אמא בטלפון והוא רצה שתבוא איתנו חצי דרך וגם הוא יסע חצי דרך. היא לא רצתה בשום אופן והיא אמרה לו שיחכה עד שהיא תחזור לבית שלה. אבא שלי דיבר איתי ואמר לי שאני צריכה לשכנע אותה. ניסיתי וניסיתי עד שהיא התעצבנה עלי. למחרת אבא שלי התקשר והוא אמר שהוא מגיע לרמת הגולן כי הבנות מאוד מתגעגעות ובאמת מאוד התגעגנו.
מהצהרים חיכינו לו, יצאנו לטייל עם בת דוד שלי וחיכינו לטלפון. אבל אבא לא הגיע וכבר נהיה מאוחר וחזרנו הביתה. אמא סיפרה לנו שאבא הגיע בשביל להרוג אותה אז היא התקשרה למשטרה והם תפסו אותו. פתאום אבא התקשר ואמר שהוא במשטרה ותפסו אותו בגלל שהוא בא עם האקדח שלו. אחר כך הם שחררו אותו והוא נסע לישון בסביבה ובבוקר פגשנו אותו.

נכתב על ידי: גיל רונן

גיל רונן, מייסד "הפמיליסטים", יליד 1964. אבא של ארז ותמי, עתונאי, תושב חריש. הקים ב-1987 את עמותת "אור אדום" שפעילותה הובילה להקמת המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) במשרד המשפטים.

הנושא נגע לליבך? חלוק אותו עם אחרים!

פרסם בפייסבוק פרסם בטוויטר

השאירו תגובה בדף הזה