איך זה קרה?

הכל התחיל מכוונות טובות. בעידן החדש, הטכנולוגיה הביתית, האמצעים לתכנון ילודה, עליית קרנם של המדעים מול הדת, כלכלת השפע וגורמים נוספים יצרו מצב שבו הנשים – והחברה בכלל – התפנו לעסוק בשאלת מעמד הנשים והיחסים הנכונים בין גברים לנשים, ולפעול לתיקון עוולות. בחברות המערביות התרחבה הדמוקרטיה, וקבוצות שונות – בני מעמדות נמוכים, בני גזעים שסבלו מאפליה – קיבלו את זכות הבחירה. הפמיניסטיות המאורגנות הראשונות היו הסופרג'יסטיות (suffragettes) אשר נלחמו על הזכות האזרחית הבסיסית של נשים לבחור ולהיבחר לתפקידים ציבוריים. בשנת 1920 הצליח מאבקן בארצות הברית, ושאר העולם (חוץ מערב הסעודית) הלך מאז בעקבותיהן.

אנו מסכימים שלנשים צריכה להיות הזכות לבחור ולהיבחר, ובכלל – שצריך להיות שיוויון זכויות בין נשים לגברים בתחום האזרחי והפוליטי. זה כולל זכויות כמו הזכות ללמוד לימודים גבוהים, לעבוד בכל תחום ולקבל קידום, לנהל חיים כלכליים עצמאיים וכד'. החוקרת קריסטינה הוף סאמרז (Christina Hoff Sommers) קוראת לסוג זה של פמיניזם, שאנו מאמינים בו, "equity feminism” – פמיניזם על בסיס הגינות וצדק.

אבל במקביל לניצחונות הנשים בתחומי ה-equity feminism, ואחריהם, התפתח גם פמיניזם לוחמני יותר, בעיקר בחוגים מרקסיסטיים. בשלב מסויים השתלט על המערב הזן האלים של הפמיניזם. סאמרז קוראת לו “gender feminism”, או פמיניזם מגדרי. אחרים קוראים לו פמיניזם לוחמני, מיליטנטי, לעומתי, שונא גברים, קיצוני, או רדיקלי.

אם אתם מרימים גבה בשלב הזה, אולי תרצו לצפות בכמה סרטונים.

המגדריזם התפתח אחרי שהסופרג'יסטיות כבר השיגו את הישגן הגדול. הוא עבר תקופת "דגירה" כתת-זרם של התנועה ה"פרוגרסיבית" (כלומר, המרקסיסטית) בארה"ב במחצית הראשונה של המאה ה-20. גם בתוך העולם הקומוניסטי-מרקסיסטי שמאחורי מסך הברזל התנהלו ניסויים מגדריים רחבי היקף. החוקים הראשונים שהועברו בבריה"מ שלאחר מהפכת 1917 היו חוקים בנושא נישואין, שמזכירים מאוד הרבה מהחוקים שעברו במערב אחרי שנות ה-60 (כולל הפיכת הגירושין לעניין קל מאוד לביצוע, אשר אינו דורש הוכחה של אשמה כלשהי מצד אחד הצדדים, ועידוד כספי לנשים המגדלות ילדים במשק בית "חד הורי"), ועידוד חשיבה אנטי-משפחתית אצל נשים במסגרת התעמולה שליוותה את "יום האשה הבינלאומי", חג קומוניסטי שחווה באחרונה חיים חדשים בישראל, ולא במקרה.

גם בקיבוצים בישראל נוהל במחצית הראשונה של המאה ה-20 ניסוי מגדרי-מרקסיסטי לאורך עשרות שנים. ילדים נשלחו לישון ב"בתי ילדים" במקום אצל הוריהם ונשים כוונו לעבודות "גבריות". מוסדות התרבות עודדו את ההפקרות המינית. על פי עדויות שהגיעו אלינו, לא מעט קיבוצניקים שנולדו באותה תקופה כלל אינם יודעים מי היה האבא שלהם. גם ניסוי זה נכשל כישלון חרוץ.

פריצת המגדריזם
בשנת 1963 כתבה יהודיה אמריקאית מבריקה בשם בטי פרידן, בעלת עבר ארוך בכתיבה ופעילות בארגונים מרקסיסטיים, רב-מכר בשם "המיסתורין הנשי" (The Feminine Mystique). בניגוד לתעמולה של שנים עברו, ספר זה לא היה מיועד ל"נשים עובדות" אלא דווקא לעקרות בית מהמעמד הבינוני-גבוה. הוא טען שחייה המשמימים של עקרת הבית אינם יותר מאשר "מחנה ריכוז נוח" (comfortable concentration camp) כדבריה. פרידן תלתה את רוב הצרות של החברה המערבית בכך שהחברה מכוונת את הנשים להיות עקרות בית, מונעת את התפתחותן הנפשית-שכלית ומאלצת אותן להקדיש את חייהן לשיגרה משעממת ומיותרת ברובה, שהופכת אותן גם לאמהות אובססיביות וחונקות. פרידן טענה שאין זה מספיק שנשים תצאנה לעבוד, אלא שהן חייבות לתכנן מחדש את חייהן ולבנות אותם סביב "הקריירה", עם דגש על מסלול לימודים גבוהים מלא, כאשר הקמתה של המשפחה וגידול הילדים תופסים מקום משני.

לאחר הצלחתו העצומה של הספר שלה ויצירת תודעה מהפכנית בקרב נשות ארה"ב, הקימה פרידן את ארגון הנשים הלאומי National Organization of Women – בראשי תיבות, NOW. כעבור זמן קצר מאוד השתלטו על תנועת הנשים החדשה אלמנטים מגדריים קיצוניים יותר מפרידן. כך נולדה התנועה המגדריסטית בגילגולה הנוכחי, וכך השתלט הפמיניזם המגדרי על ארצות הברית ועל חלקים נרחבים מהעולם – כולל ישראל.

נשים המגדירות עצמן כפמיניסטיות נוהגות להצביע על הבדלים בין פמיניזם ליברלי (כמו זה של פרידן) לבין זרמים אחרים, מיליטנטיים יותר. ברם, במבחן התוצאה ובמבט מבחוץ, נותנות הטון בתנועה הן המגדריסטיות הלוחמניות. מכיוון שאין מחאה ממשית של קולות מתונים יותר, הרי שהתנועה כולה נתפסת, ובצדק, כקיצונית.

האמנם משוחררות?
המגדריזם שובר אצל הנשים את התודעה המשפחתית שלהן ומחליש אצלן את השאיפה הטבעית להיות רעיות ואמהות. במקביל הוא תוקף בכל הכוח וללא הפסקה את הגברים ואת הגבריות, ומכניס את הגברים למצב של מבוכה ומגננה מתמדת. הוא יוצר אווירה של התחשבנות, פחד וחשדנות בין שני המינים ומונע את אווירת השיתוף בין נשים וגברים שהיא חיונית לתפקודה של חברה. הוא מעביר את הנשים סדרות חינוך-מחדש ושטיפת מוח (ב"סדנאות להעצמה נשית”, בלימודי מגדר, במסרים המועברים דרך העיתונות ועוד) ומכשיר אותן לפעול מטעמו. מי שמיישרת קו מתקבלת למועדון המקובלות, ושומעת הרבה מאוד הבטחות לחיים טובים יותר. מי שלא מיישרת קו עלולה למצוא עצמה מוקעת ומודרת. לימודיה האקדמאיים יהיו בסכנה וקידומה המקצועי עלול להיבלם. הנשים של ימינו אולי משוחררות מהשפעת הגברים, אבל בתמורה הן פיתחו תלות בעסקניות המגדר.

הממסד המגדריסטי מחנך אותנו שהגיבורים האמיתיים של עם ישראל אינם הלוחמים בשדה הקרב, גם לא האמהות שמקריבות למען ילדיהן ומשפחותיהן, אלא זן של אשה חדש הקרויה "חד הורית". כמו ה"חד קרן" האגדי, גם ה"חד הורית" אפופה הילה של מיסתורין וקסם, למרות שבדרך כלל מדובר בסך הכל בנשים שמסיבה כזו או אחרת התגרשו מהבעלים שלהן – בצדק או שלא בצדק, באשמת הבעל או באשמתן. ה"חד הוריות" זוכות לשורה ארוכה של מענקים והטבות מהמדינה לא משום שתרמו משהו למדינה אלא משום שעשו את מה שהממסד המגדריסטי רצה שהן יעשו: להתגרש מהגבר, ולעבור לזרועות המחבקות והדביקות של הממסד ה"משחרר".

המגדריזם כופר בכל התפיסה הלאומית, כי הוא לא רואה את שני המינים כשותפים למאמץ הקיום והשגשוג של הכלל, אלא כמחנות יריבים. לכן הוא עוסק כל הזמן בסטטיסטיקות המשוות כמה כוח יש לכל מין בנפרד, ובחקיקת חוקים המתעלמים מטובת הילדים, פוגעים בגברים, מעניקים זכויות יתר לנשים – ובעיקר מחזקים את ארגוני המגדריזם והעסקניות שלהם. התפיסה הזו, של המינים כמחנות יריבים, כמעט כשני עמים אויבים עם חשבון דמים ארוך, היא שורש הרע בהשקפת העולם של המגדריסטיות, משום שהיא נוטלת מאיתנו את בסיס קיומנו כמשפחות וכעם – רוח המשיכה, האהבה, השיתוף, וההקרבה למען הכלל. היא ממיתה את המשפחתיות ומשאירה את כולנו יתומים, גרושים ושכולים – אם לא בפועל אז ברוח.

קריאה מומלצת:

Daniel Horowitz: Betty Friedan and the Making of "The Feminine Mystique": The American Left, the Cold War, and Modern Feminism

Kate Weigand: Red Feminism: American Communism and the Making of Women's Liberation