כל מי שחי במדינת ישראל וחשוף לאמצעי התקשורת יודע שהגברים בכלל והאבות בפרט נמצאים תחת מתקפה מתמדת. הפגיעה המערכתית באבות מחלישה אותם כבעלי סמכות בחברה – וביחד איתם, את כלל בעלי תפקידי הסמכות, כולל אמהות – ומערערת את מעמדו ויציבותו של התא המשפחתי הגרעיני. כתוצאה נפגעים כמובן גם נשים וילדים.

ככל שהתא המשפחתי הגרעיני נחלש, החברה הופכת יותר מנוכרת באופיה: יותר נשים מתקשות למצוא בן זוג ולהתחתן, או שהן מתחתנות ולא מצליחות לשמר את הנישואין. כתוצאה רבות מהן מוצאות עצמן לבד, ברבות השנים, ללא משפחה תומכת, והופכות תלויות בסעדי ממשלה ובארגוני הנשים. הרבה גברים אינם מתאימים נפשית לחיי הוללות ריקניים, אך גם אינם מוכנים להפוך להיות הורים מדרגה ב' שניתן בכל רגע ליטול מהם את ילדיהם ולשגר אותם לקושש מזונות על לא עוול בכפם. במקרים רבים, גברים אלה חיים חיי בדידות. הילדים שנולדים לתוך החברה האנטי-משפחתית הזו מבינים משחר ילדותם כי הם אינם אלא נטל, וכי הוריהם לא רואים בגידולם את מטרת חייהם המשותפים.

מספר המשפחות המתגרשות בישראל עולה בהתמדה בשנים האחרונות והופך לבעיה חברתית משמעותית בשנות ה-2000. מאידך חלה עלייה במספר משקי הבית הקרויים "חד-הוריים" (שם מכובס שנועד לעודד נשים לבחור בחיי בדידות). אלה מהווים כיום כ-10% מכלל המשפחות, לעומת כ-4% בשנות ה-1970. במשקי הבית החד-הוריים חיים כ-164,000 ילדים עד גיל 17 ועוד כ-95,000 צעירים עד גיל 24.

בראש כ-90% ממשקי הבית החד-הוריים עומדת אישה. מכלל האמהות במשקי הבית החד-הוריים, 71% הן גרושות (או פרודות), 16% רווקות ו-12% אלמנות. יותר מ-3,000 ילדים נולדים מדי שנה לנשים לא נשואות ושיעור הלידות האלה עולה בהתמדה: בין 1980 ל-2001 הוא גדל כמעט פי שלוש.

פעם היה נהוג לקרוא לבתים כאלה "בתים הרוסים". היום קוראים להם בשם יפה אך המציאות קשה:

* ב-38% ממשקי הבית החד-הוריים, ההורה מובטל מעבודה. בשנת 2001 נסמכו כמעט 50,000 משקי בית חד הוריים (כמחצית מסך כל משקי הבית האלה) על קיצבת הבטחת הכנסה של הביטוח הלאומי.

* הסכנה שילדים הגדלים במשקי בית חד-הוריים ינשרו מלימודים, ישתו אלכוהול, ישתמשו בסמים, ייכנסו להריון בלתי רצוי, יברחו מהבית ו/או יסתבכו בפלילים גבוהה פי כמה מאשר אצל ילדים שגדלו עם שני הורים.

* ילדים הגדלים ללא נוכחות קבועה של אביהם חשופים יותר לסכנה של התעללות מינית ושל התעללויות מסוגים אחרים (אלימות, הזנחה, התעללות נפשית). מחקר שנערך בארה"ב קבע כי 49% מההתעללויות בילדים בוצעו במשקי בית חד-הוריים.

* הסיכון שילדים במשקי בית חד-הוריים יסבלו ממחלות נפש ומהפרעות רגשיות והתנהגותיות גדול פי 2 עד 3 מאשר אצל ילדים במשפחות דו-הוריות.

* בקרב ילדים שהתנהגו באלימות בבית הספר, שיעורם של אלה שלא גדלים עם אביהם גבוה פי 11 מאשר שיעורם בקרב ילדים לא-אלימים.

* צעירות שחוו קרבה עם אביהן מצליחות יותר בלימודים, מצטיינות במתמטיקה ובמדעים ומסוגלות לפתח קשר אינטימי ורגשי מתמשך עם בן זוג.

* מחקר שנערך באוניברסיטת הארווארד מצא כי ילדות שחוו ריחוק רגשי מאביהן החלו לקיים יחסי מין בגיל צעיר יותר מילדות שהיו קרובות לאביהן.

הטבלה הופיעה במאמר של ד"ר משה ינובסקי, "הלאמת המשפחה", בירחון "נקודה".

להורדה כמסמך וורד עם הערות שוליים.

רקע:

איך זה קרה?

מצגות:

דמוניזציה של הגברים

מגדר ואנטי-מגדר

מתוך הכנס השנתי ה-2 של שדולת המשפחה ("הפמיליסטים"):

פרופ' שרה בן-דוד על הפמיניזציה של תחום האלימות במשפחה.

ח"כ יוליה שמאלוב-ברקוביץ' "גאה להיות משת"פית" של הילדים שנפגעים בגירושין.

קישור1

קישור2

ד"ר אינה לוי, המרכז האוניברסיטאי אריאל, על אלימות של נשים וגברים בתוכנית "העולם הבוקר" עם אברי גלעד והילה קורח. שודר ב-5.12.11.

קישור לצפיה.

"עושים סדר" עם בן כספית בערוץ 2 / הטלוויזיה החינוכית, 27.11.11: גיל רונן עם ד"ר חגית בוני-נח מהמרכז האוניברסיטאי אריאל על אלימות במשפחה ועל המשטר הפמיניסטי-מילטנטי שפוגע בילדים, אבות ומשפחות.

קישור לווידיאו.

"בארגונים לזכויות הגבר טוענים לאפליה מובנית בכל הקשור לילדים, אפליה המנוצלת היטב עעל ידי הנשים להשגת רווחים."

כתבה מעולה של שרה חטב.

"הגברים בוכים בלילה" — כתבת השער במוסף "צדק" של "מקור ראשון", 1.7.11.

קישור להורדה.

גיל רונן בעימות טלוויזיוני מול חנה בית הלחמי, 9.8.2011.

קישור לצפיה.

]]> http://familism.org/blog/gil-hbh/feed/ 1 http://familism.org/blog/hayamim/ http://familism.org/blog/hayamim/#comments Mon, 12 Sep 2011 17:07:43 +0000 ‫גיל רונן‬ http://familism.org/?p=1831

אנו יודעים היטב שיש גם עדויות נוראיות של נשים על פגיעה מגברים, ושל ילדים על פגיעה משני ההורים. אנו מביאים את מקבץ העדויות הזה רק משום שעדויות של גברים מצונזרות כמעט לחלוטין בעתונות ואנו לא רואים לכך כל הצדקה.

להלן תוכן ההרצאה שלי בכנס "פשיעה בוורוד" שנערך במרכז האוניברסיטאי אריאל ובמכללה האקדמית נתניה. ההרצאה ניתנה באריאל ב-30.5.11.

המצגת שהוצגה במקביל להרצאה: PINK-CRIME-FINAL

שלום,

אני לא קרימינולוג ולא איש אקדמיה אלא עיתונאי פעיל ציבורית, ואני רואה את מה שאני עושה כאן כדיווח, שזה מה שעיתונאים עושים. אם יש גם אלמנט של פעילות ציבורית בהרצאה הזו, ואם מישהו רוצה לבוא על כך בטענות, אני אצטט באוזניו את הסיסמה של חוגי המגדר – "האישי הוא פוליטי".

בשנת 1998 פורסם דו"ח של ועדה בין-משרדית מיוחדת אשר הוקמה לטפל בבעיית האלימות במשפחה בישראל. הוועדה הזו מוגדרת באתר הרשמי של ועדת השרים למאבק באלימות בתור הזרוע המבצעת של ועדת השרים. בין המשתתפים בהכנת הדו"ח היו נציגים בכירים, ובעיקר נציגות בכירות, ממשרדי המשפטים, ביטחון הפנים, הרווחה, השיכון, החינוך, התקשורת, והקליטה, כמו גם צה"ל, ארגוני נשים, רשויות ממשלתיות הקשורות למעמד האשה ועוד. זה לא דו"ח בעל אופי תיאורטי-אקדמי בלבד, אלא דו"ח שנשען על הצגתה של תמונת מצב מדעית, או מדעית-כביכול, בכדי להתוות פרקטיקה, ולהנחות את גורמי הביצוע. בהקדמה לדו"ח כתוב:

שקופית 1

הועדה קיבלה מנדט לעסוק בתופעת האלימות במשפחה לסוגיה השונים. לצורך ייעול העבודה וכו'… החליטה הועדה להתמקד בשלבים הראשונים של העבודה בנושאים הקשורים לאלימות כלפי נשים. לאחר פרסום הדו"ח הראשון ירחיב הצוות את תחומי עבודתו ויבחן נושאים הקשורים לסוגי אלימות נוספים כגון, אלימות כלפי ילדים, כלפי קשישים, כלפי הורים ואחרים.

ואולם עד היום, שלוש-עשרה שנים מאוחר יותר, לא נכתב אף דו"ח נוסף ונשארנו רק עם הדו"ח לגבי אלימות נגד נשים. בדו"ח כתוב גם כך:

שקופית 2

"אנו עוסקים באלימות כלפי נשים ולא בתופעה של אלימות בין בני זוג שכן הממצאים האמריקאים מצביעים על כך שמבין המקרים של אלימות בין בני זוג, ב-95% מהמקרים מדובר על אלימות של הגבר כלפי אשתו ורק ב-5% מהמקרים של האשה כלפי הגבר, וגם אז, ברוב המקרים מדובר על אלימות הדדית."

כך כתוב בדו"ח הוועדה שבראשה עמד מנכ"ל הביטוח הלאומי דאז ד"ר יגאל בן-שלום, ושאחת הדמויות המרכזיות מאחוריו היתה העוזרת המיוחדת של ד"ר בן-שלום, גב' בשם אורלי אינס, כיום דוקטור אורלי אינס.

בדו"ח כתוב כי:

שקופית 3

"על סמך הערכות חלקיות וניסיונות השוואה למדינות מערביות מעריכים כי יש כיום בארץ בין 150,000- 200,000 נשים מוכות. כלומר, כל אישה שביעית בישראל הוכתה לפחות פעם אחת בחיי נישואיה ע"י בן זוגה. הערכות אלו מבוססות בעיקר על נתונים אמריקאיים של STRAUS אשר ביצע סקר בשנת 1986 על מדגם מייצג והעריך כי 27.8% מהנשים הנשואות הוכו לפחות פעם אחת ע"י בן זוגן במהלך שנות נישואיהן. באשר לסוגי אלימות אחרים אין הערכות.

אותו סטראוס שעל הנתונים שלו מתבססת הערכת היסוד של הדו"ח החשוב הזה, הוא פרופסור מורי סטראוס מאוניברסיטת ניו המפשר.

שקופית 4

סטראוס היה ממקימי המעבדה לחקר המשפחה באוניברסיטת ניו המפשר כבר בשנת 1968. הוא ערך עשרות רבות של סקרים ומחקרים, רבים מהם בהיקפים לאומיים, ונחשב לַסמכות המובילה בכל מה שקשור לחקר האלימות במשפחה.

אודה כי לא הצלחתי לאתר את המחקר שבו מצא פרופסור סטראוס את מה שהדו"ח הישראלי טוען שהוא מצא אבל אני לא מתווכח עם הקביעה הזו, אני מוכן לקבל שסטראוס אכן מצא ש-27.8% מהנשים הנשואות הוכו לפחות פעם אחת ע"י בן זוגן במהלך שנות נישואיהן. אבל בהסתמך על דבריו של סטראוס עצמו, אותן נביא מיד, ברור שזהו נתון חלקי בלבד ומטעה.

האמת היא שבאותה תקופה, אמצע שנות ה-80, לסטראוס היו נתונים שהראו באופן ברור שהאלימות בין בני זוג מאופיינת על ידי הדדיות וסימטריה, מושגים שנסביר מייד. הוא עצמו לא ידע איך לאכול את הנתונים האלה. הוא דיווח עליהם, אבל לא התמקד בהם, כי גם הוא היה נעול על התפיסה לפיה אלימות במשפחה היא תופעה זהה כמעט למה שנקרא הכאת נשים.

בכנס שנערך בקליפורניה ב-2008 הסביר סטראוס שהוא חשב כך עד אמצע שנות ה-80 משום שהנושא כולו הוצג ו"מוסגר" בצורה הזו על ידי "הפמיניסטיות", כדבריו, ולכן הוא העדיף להתעלם מהנתונים שסתרו את הקונספציה. הוא עצמו, אגב, מציג את עצמו עדיין כפמיניסט.

הכנס שנערך ב-2008 היה כנס פורץ דרך. קראו לו "From Ideology to Inclusion: Evidence-Based Policy and Intervention in Domestic Violence”. בעברית: "מאידיאולוגיה להכלה, מדיניות והתערבות המבוססות על ראיות בתחום האלימות במשפחה". הכוונה היתה למעבר מתפיסה אידיאולוגית דיכוטומית של שחור ולבן, גבר אלים ורשע, אשה קורבן צחור, ילדים שלא קיימים, לתפיסה שיש בה מקום גם לגוונים אחרים, גם לקורבנות אחרים, המבוססת על ראיות מחקריות ולא על דעות קדומות או פוליטיקה מגדריסטית. כפי שאמר פרופ' דון דאטון, חוקר ידוע מאוד ואחד המשתתפים בכנס, ישנם שני סוגים של אנשים בעולם, כאלה שמחלקים את האנשים בעולם לשני סוגים וכאלה שלא. התפיסה הלא-דיכוטומית, לדעת המארגנים והמשתתפים, יעילה הרבה יותר בסיוע לקורבנות שבאמת זקוקים לו, כולל נשים מוכות.

הכנס היה אבן דרך במרד המתמשך בהגמוניה המגדריסטית בתחום חקר האלימות במשפחה.

כנס המשך תחת אותה כותרת-גג נערך בקליפורניה ב-2009. פרופ' סטראוס השתתף גם ביום פתוח באוניברסיטת חיפה באוקטובר 2010, והציג את ממצאיו לגבי מה שהוא מכנה סימטריה מגדרית והדדיות באלימות בין בני זוג. ואולם בישראל ההגמוניה המגדריסטית היא כמעט מוחלטת והדוברים האחרים היו ברובם מהאסכולה המגדריסטית. גם הכנסים של "המורדים" בארצות הברית לא קיבלו קורת גג של מוסד אקדמי, למרות שהמשתתפים בהם הם השמנה והסלתה של חקר האלימות בין בני זוג. כמה מהשמות, חוץ מסטראוס ודאטון: ארין פיזי, מייסדת תנועת המעונות לנשים מוכות, לינדה מילז, ג'ניפר לאנגינריכזן-רוֹולינג, איימי ג'ונסטון, ג'נט סלֵפ ואחרים.

אגב, ארין פיזי, שהקימה מעון לנשים מוכות בצ'יזיק שבאנגליה ב-1971, היתה אייקון פמיניסטי של ממש והיא אף מוזכרת בחוברת הישראלית הזו שהוציאה נעמ"ת, על אלימות נגד נשים. החוברת היא מ-1991 אבל האמת היא שכבר בשנות ה-1970 התנועה המגדריסטית התחילה להחרים את ארין פיזי מפני שפיזי סירבה לשתף פעולה עם הקו האנטי-גברי של התנועה. פיזי טוענת כבר הרבה שנים שהתנועה המגדריסטית הרסה את המשפחה בארצות המערב. במאמרים שפירסמה היא אומרת שהתנועה היא בעלת אופי מרקסיסטי ואלים מאוד וכי המגדריסטיות מעוניינות רק בתקציבים, כוח ושליטה.

אגב אני הייתי בקשר עם פיזי ושמעתי דברים דומים ממנה עצמה.

זהוDVD  שמכיל את ההרצאה של סטראוס מאותו כנס. הוא חלק מאוסף של תקליטורים של אותו כנס אשר נועדו להקרנה במוסדות אקדמאיים. אני מקווה שתזכו לראות את ההרצאות האלה כי הן מרתקות. אביא כמה נקודות מתוך ההרצאה שלו במסגרת הדיווח שהתחייבתי לתת לכם.

הנה כמה מהדברים שאמר פרופ' סטראוס בכנס של 2008, בליווי השקפים עצמם בכדי שלא יאשימו אותי שאני משנה משהו. סטראוס מדבר על שני מאפיינים של האלימות בין בני זוג. האחד הוא סימטריה והשני הוא הדדיות. כלומר, אם בודקים מי מתחיל את האלימות ומי מבצע את האלימות, מוצאים שהמספרים דומים לגבי גברים ונשים. זו הסימטריה. בנוסף, יש ממילא נטיה לאלימות שהיא הדדית, כלומר, שני בני הזוג מסלימים סיטואציה מסוימת וקשה להם לומר אחר כך מי בעצם התחיל, מי היה התוקף ומי היה הקורבן.

שקופית 6: אלה המחקרים שערך סטראוס ביחד עם ריצרד גלס מאוניברסיטת פנסילבניה, "אף אחד לא היה יותר מופתע ממני" אומר כיום סטראוס שמודה שלקח לו זמן להפנים את התוצאות שלהם. מדובר בסקרים בקנה מידה לאומי שבהם נשים דיווחו על אלימות עם בני זוג. מהסקר של 1975 עלה כי 12.1% מההגברים ו-11.6% מהנשים תקפו את בני הזוג במהלך השנה שקדמה. לגבי תקיפה חמורה המספרים היו 3.8 ו-4.6. ב-1985 התוצאות היו דומות. שיעורי התקיפה היו פחות או יותר זהים. זו הסימטריה.

שקופית 7: הראיות לגבי סימטריה הפתיעו את סטראוס אבל הן המשיכו להצטבר. סטראוס נותן כאן רשימה של 10 מתוך כ-200 מחקרים, 200 מחקרים, שמראים סימטריה. הוא מביא כאן כדוגמאות את

Canadian National Survey 1990,

British Crime Survey 1996,

National Violence Against Women Survey 2000,

Youth Risk Behavior Survey, 2006

ועוד.

שקופית 8: זה באשר לסימטריה. כעת להדדיות: כאן מביא סטראוס פירוט של תוצאות חמישה מתוך 17 מחקרים שנערכו באוכלוסיה הכללית וכולם מראים לדבריו שאלימות הדדית היא הסוג הנפוץ ביותר בקרב בני זוג. לגבי אלימות שמבוצעת ע"י הגבר בלבד המספרים נעים בין 11% ל-25%. לגבי אלימות שמבוצעת ע"י האשה בלבד המספרים נעים בין 24% ל-35%. אבל לגבי מקרים שבהם האלימות היא הדדית השיעור הוא בין 48% ל-60%.

שקופית 9: כאן מסתמך סטראוס על יהודי אחר בשם פרופ' מרטין פיברט שהכין אינדקס מסודר של מחקרים שמראים את הסימטריה וההדדיות. מי שמעוניין לראות את האינדקס באינטרנט יכל לחפש את השם מרטין פיברט Fiebert. הגרף מראה את ההצטברות של המחקרים. בשנת 86 כבר היו 23 מחקרים כאלה ואילו נכון לאתמול היו שם 218 מחקרים, כאשר המדגם המצטבר הוא של כ-370 אלף נבדקים.

שקופית 10: יש לסטראוס נתונים גם לגבי מדינת ישראל. ב-2007 פירסם מחקר משווה לגבי אלימות בזוגיות של סטודנטים, שכלל 32 מדינות. הנתונים בישראל הם כדלקמן: סה"כ בפחות מ-20% מהזוגות היתה אלימות. מתוך אותם 20%, כ-10% מהאלימות היתה גברית בלבד, כ-28% היתה נשית בלבד וב-62 אחוז היא היתה של שני בני הזוג.

שקופית 11: סטראוס מסביר מדוע יש התעלמות, הסתרה, הכחשה ועיוות של הראיות לגבי סימטריה באלימות בין בני זוג.

א.      לא מסתדר עם העובדה שגברים הם הרוב הגדול בקרב המבצעים בכמעט כל סוגי הפשיעה האחרים.

ב.      שני שליש מהפציעות ו-2/3 ממקרי המוות באלמ"ב הם של נשים. לפיכך יש עדיפות לטפל בנשים שהן קורבנות וגברים שהם העבריינים.

ג.       מאמצים פמיניסטיים להסתיר ולעוות את הראיות.

שקופית 12

סטראוס מונה שבע שיטות להסתיר או לעוות את הממצאים.

1. הסתר את הנתונים. מביא מקרה של מחקר שהובא אליו ב-1987 לפני הפירסום ואשר כלל נתונים גם על אלימות של בעלים כלפי נשים וגם על אלימות של נשים כלפי בעלים. בגירסה שהודפסה הושמטה האלימות של הנשים.
2. הימנע מראש מלאסוף את הנתונים או השתק נתונים סותרים. הוא מביא כדוגמה סקר שנקרא National Survey of Child and Adolescent Well-Being שבו שואלים את הנשים רק על היותן קורבנות ואת הגברים רק על היותם תוקפים.
3. ציטוט סלקטיבי של מחקרים. אם יש 10 מחקרים ורק שניים מראים את התוצאה הרצויה, צטט את השניים והתעלם משמונת האחרים. הוא מביא כדוגמאות לסילוף מהסוג הזה סקר של ה-World Health Organization וגם ממשרד המשפטים האמריקאי שהתעלם ממחקרים שהוא עצמו מימן.
4. פרסם מסקנות שלא כלולות במידע. דוגמה – חוקרת בשם פּוקו קרנסמית (Kernsmith) שטענה במסקנות מחקר מ-2005 כי נשים מכות בתגובה למכות שספגו. כשבודקים את השאלות שהיא שאלה את הנשים בסקר מתברר שאין כל ביסוס למסקנה.
5. חסום פירסום של מאמרים שסותרים את הדוֹגמה הפמיניסטית.
6. חסום תקציבים למחקרים העלולים לסתור את תאוריית הפטריארכיה.
7. הטרד, איים, והענש חוקרים המייצרים ראיות הסותרות את האמונות הפמיניסטיות. הוא מביא כדוגמאות

א.        קמפיין לפיטוריה של סוזאן סטיינמץ, וגם איום לגבי הטמנת פצצה בחתונה של בתה

ב.        אי חידוש חוזה של מרצה באוניברסיטת מניטובה

ג.         אזהרה לתלמידה שהיא לא תשיג עבודה אם תעשה אצל סטראוס את הדוקטורט

ד.         האשימו אותו בהכאת אשתו

ה.        האשימו אותו בהטרדה מינית של תלמידותיו

ו.          פמיניסטיות התיישבו בשתי השורות הראשונות ואז קמו ויצאו בהפגנתיות מהרצאה שלו כנשיא SSSP, Society for Study of Social Problems.

לוויכוח כולו נלווים טונים פוליטיים סמויים, ולחלק מהמשתתפים ברור שהוא קשור למאבק גדול יותר בין ימין לשמאל, או בין שמרנות חברתית לגישה מרקסיסטית, אבל לזה לא ניכנס.

נחזור לרגע לדו"ח הוועדה הבין-משרדית

שקופית 13

שקופית 14

כעת ניתן לראות שהטענה על 95% אלימות שמתבצעת על ידי גברים, כאשר היתר הוא הדדי, בהסתמך על "הנתונים האמריקאיים" כביכול, היא בעייתית מאוד, וכי הפרחתו לחלל האוויר של המספר המבהיל הזה של 200 אלף נשים מוכות, על סמך אקסטרפולציה תמוהה מאוד, שנשענת כביכול על סטראוס, דווקא עליו, הוא כבר בגדר הטעייה וגם חוצפה גדולה.

בחלק האחרון של ההרצאה הזו, בואו נדבר על ילדים. טענה מרכזית של המתנגדים לגישה המגדריסטית לאלימות במשפחה היא שהדוֹגמה הזו משכיחה את מצוקתם של ילדים. הרי מרבית המכות שניתנות בתוך המשפחה הן מכות שהורים משני המינים נותנים לילדים.

שקופית 15

אבל הבעיה, מבחינת התעמולה המגדריסטית, היא שכל המחקרים מראים שאמהות מהוות רוב ברור בקרב מכי הילדים, ובקרב המתעללים בילדים במשפחה.

שקופית 16

לפיכך, מבחינתן, אין כל תועלת בעיסוק בנושא הזה.

שקופית 17

הטבלה שהתפרסמה ב"הארץ" ב-2004 לגבי חלקן של אמהות בהכאת ילדים היתה תוצאה של יוזמה של "הפמיליסטים" בוועדה לזכויות הילד בכנסת, והצלחנו לגרום גם ל'מעריב' לפרסם ידיעה קטנה בנושא.

אבל ידיעות כאלה הן היוצאות מן הכלל. הכלל הוא שימוש בעיתונות לצורך תעמולה מגדריסטית. הנה כאן יש לכם דוגמה קלאסית, אחת מיני רבות מאוד, לעתונות שהיא בפועל תעמולה מגדריסטית.

עיתון – כתבת שער במוסף 24 שעות מ-25.11.02

כאן אתם רואים שיש התייחסות למצוקת הילדים אבל לא כמי שסובלים התעללות בעצמם אלא תחת הכותרת "כשאבא מכה את אמא" המופיעה בשער, מעל תמונה של אמא עם ילדים. כפי שאתם רואים, לוקחים את המספר 200 אלף נשים מוכות, שכבר ראינו עד כמה הוא אמין, מכפילים בשלוש שזה כנראה אמור לייצג את מספר הילדים פר אמא ממוצעת, ומגיעים ל-600 אלף ילדים העדים כביכול לאלימות של אבא נגד אמא. "600 אלף קורבנות אילמים" – זו הכותרת של המאמר עצמו.

עיתון

הפירסומים בעיתון לא מופיעים סתם. יש מי שיוזם אותם, הם נועדו לספק רוח גבית לחקיקה ולהנחיות שונות, כמו גם לדרישות תקציביות של ארגונים מסויימים. במקרה של הפרסום הזה, נראה כי הוא נועד לתת רוח גבית להנחיה שניתנה לעובדות הסוציאליות, לעודד ילדים להעיד נגד האבות שלהם בסכסוכי גירושין.

לחלק הוראת תע"ס 3.28

לא נותר לנו זמן לעבור על המסמך הזה אך אם תעברו עליו בעצמכם תגלו שמבחינת ההוראות שניתנו לעובדות הסוציאליות לגבי טיפול באלימות במשפחה, הילדים כלל לא מופיעים שם כמי שעלולים לסבול מאלימות בעצמם, אלא רק כמי שעשויים להעיד על אלימות של אבא. עוותים מעין אלה מתאפשרים רק משום שהאקדמיה חוששת לפרסם נתונים הסותרים את תאוריית הפטריארכיה. הגיע הזמן לפוגג את החששות האלה ונקווה שהכנס הזה הוא הצעד הראשון.