בלוג | 17 במרץ 2012 | 0 תגובות

אם כבר לרצוח, עדיף להיות אשה

מאמר של גיל רונן באתר מעריב-NRG, פורסם 31.1.2012:

קישור למאמר.

ושוב אותה תחושת בחילה קלה אוחזת בגרון. מבזק קטן, לא יותר מזה, מבשר: "עשר שנות מאסר נגזרו על תושבת אילת שהרגה את בעלה".

ליליאנה מנדוזה מאילת, שעבדה כמאבטחת, הורשעה בהריגת בעלה, ארנסטו, לפני כשנה וחצי. הם חזרו מבילוי, הם רבו, היא היתה שיכורה, היא נטלה את אקדחה מהארון וירתה כדור אחד שחדר לחזהו של ארנסטו והרג אותו. בידיעות שפורסמו מיד לאחר הרצח צוטטו נציגי משטרה שאמרו שלא היו בידיהם כל תלונות קודמות על אלימות בין בני הזוג.

בהמשך, כמו בכל מקרה שבו אישה רוצחת גבר, הסנגוריה טענה כי הרוצחת סבלה מהתעללות. השופטת המחוזית רויטל יפה-כ"ץ קבעה כי הירי אמנם לא בוצע בהגנה עצמית אך סיכמה כי "לאור חרטתה הכנה של הנאשמת, ניסיונה להציל את המנוח לאחר הירי והעובדה שמדובר בירייה אחת בודדת, לצד התוצאה הקשה של

המעשים והכלל בדבר כיבוד קדושת החיים, אנו גוזרים על הנאשמת מאסר בפועל למשך 10 שנים". מסקנה – אם לרצוח, אז בירייה אחת בלבד.

ארנסטו ז"ל כבר לא יכול להעיד ולטהר את שמו, ואילו התביעה שטופה ברוח פמיניסטית מיליטנטית, שאינה מכירה כלל בקיומה של המילה "רוצחת". הילדים העידו לטובת אמם, ממנה הם פוחדים מן הסתם. העיתונות הישראלית, מצדה, יודעת לדווח רק על דפוס אחד של התעללות בין גבר ואישה. עבורה, אין נשים חולות ומסוכנות, אין נשים רעות ומניפולטיביות. זה רק באגדות.

שיטות שונות

גם כאשר שופטי המחוזי מרשיעים אישה ברצח, שופטי העליון תמיד ימירו את האישום להריגה, בערעור. למה? ככה. יש במחוזותינו כלל בלתי כתוב שנשמר בקפידה, לפיו אישה לא תורשע לעולם ברצח בן זוגה. בהרצאה מאלפת בכנס "פנים שונות לאלימות המשפחה" שנערך באחרונה במרכז האוניברסיטאי אריאל, סקר ד"ר יואב מזא"ה מהקריה

האקדמית אונו שורה ארוכה של מקרים בהם נשים שרצחו את בני הזוג שלהן או התעללו קשות בילדיהן, קיבלו יחס מלטף ממערכת המשפט.

ד"ר מזא"ה אף ידע לספר על מייל שקיבל מדמות בכירה בפרקליטות שהודתה בפה מלא כי הפרקליטות מפלה לטובה נשים, והצדיקה זאת ב"שיקולים חברתיים והיסטוריים".

לכאורה, מקרים שבהם אישה רוצחת גבר הם נדירים יותר ממקרים שבהם גבר רוצח אישה. אלא שיש כאן תעתוע סטטיסטי: מה שנכון הוא שיש יותר גברים מנשים שרוצחים בשיטות גבריות. אבל כשמדובר בשיטות רצח נשיות, הנתונים שונים לגמרי.

תגיד תודה ארנסטו

השיטה הפופולרית ביותר לחיסול גברים בידי נשים כיום היא השימוש בעלילות שווא. מגישים תלונות כוזבות נגד הבעל, מרחיקים אותו מילדיו, נוטלים את רכושו וכספו, ואז פשוט נותנים לו להתאבד, או למות משברון לב, או סתם להפוך למת-חי.

בנובמבר האחרון אישר נציג משרד החוץ, ארתור לנק, בפני ועדת האו"ם לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בז'נבה, כי מתוך כ-400 התאבדויות בשנה בישראל, 150 הן של גברים גרושים.

רבים מהאבות המתאבדים הללו ויתומיהם הם למעשה קורבנות של המדינה, אשר פיתחה מערכת שתפקידה לנתק אותם אלה מאלה. ח"כ עתניאל שנלר הפנה ב-.10.1.12 שאילתה במליאת הכנסת לשר הרווחה, משה כחלון, לגבי השימוש המופרז של עובדות סוציאליות בהפניית ילדי גירושין ל"מרכזי הקשר", שם הם רואים את אבותיהם פעם בשבוע למשך כשעה, תחת פיקוח צמוד.

כחלון לא הכחיש את הנתון המדהים לפיו בישראל, שיעור ההפניה למרכזי הקשר גבוה פי ששה מהממוצע בעולם המפותח. תחשבו על זה: המדינה אישרה רשמית כי כשלושה גברים גרושים מתאבדים מדי שבוע. אבל בעיתונות לא תקראו עליהם מילה. תגיד תודה, ארנסטו, לפחות את שמך הזכירו.

נכתב על ידי: גיל רונן

גיל רונן, מייסד "הפמיליסטים", יליד 1964. אבא של ארז ותמי, עתונאי, תושב חריש. הקים ב-1987 את עמותת "אור אדום" שפעילותה הובילה להקמת המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) במשרד המשפטים.

הנושא נגע לליבך? חלוק אותו עם אחרים!

פרסם בפייסבוק פרסם בטוויטר

השאירו תגובה בדף הזה