מהעתונות | 15 ביולי 2010 | 0 תגובות

די לנישואי החיגמיה

פורסם ב-NRG, בתאריך 30/1/2005
 
מאות שנים לאחר שתופעת הביגמיה חלפה בפועל מן העולם היהודי, תפסה את מקומה אופנת נישואין חדשה. אני קורא לה 'חיגמיה', מלשון חיג"מ: חתונה – ילדים – גירושין – מזונות. מספר גדל והולך של נשים אינן מתחתנות מתוך תחושה של מחוייבות אמיתית לברית עולם כלפי בן זוגן והמשפחה העתידית, אלא מתוך ידיעה שתמיד אפשר לפרק את החבילה, להיפטר מהבעל ומדרישותיו השונות, לקבל את המשמורת על הילדים ולחיות מהמזונות במשך 15 או 20 השנים הבאות.
 
כפי שהביגמיה כמסלול פופולארי אפשרית רק בחברה שבה הגבר הוא אדון הבית הבלתי מעורער, כך יכולה אופנת נישואי החיגמיה להתפשט רק בחברה שבה מעמד הגבר מצוי בשפל. ככל שהיא הופכת נפוצה יותר, קיימת סכנה כי ברית הנישואין תיתפס אצל מרבית הגברים כמלכודת וכמעשה הונאה אחד גדול.
 
בחברה שלנו, אדם נושא אשה ומתחייב, בין היתר, לזון אותה ואת הילדים שיוולדו להם. במצב החוקי הנוכחי, זוהי התחייבות ארוכת טווח שאין ממנה חזרה, לפחות עד שהילדים מגיעים לגיל 18. האשה, מצידה, יכולה להפר את ההסכם בכל שלב שתרצה ולא להיות חייבת עוד דבר לבעלה לשעבר. היא לא חייבת לסייע לו עוד בשום צורה, והיא אפילו לא חייבת לדאוג לכך שיראה את ילדיו באופן סדיר, או לכך שיראה אותם בכלל. בזמן שהאקס יאולץ לשלם דמי מזונות עבורה ועבור הילדים, לעיתים בסכומים הגבוהים מסך כל משכורתו, אין כל פיקוח על השימוש שהאשה עושה בכסף הזה ואין מניעה שהיא תעבוד במקביל ותרוויח יותר מהאקס שמשלם לה מזונות. 
  
תשלום מזונות אוטומטי

בפועל, איפוא, הפך חוזה הנישואין בישראל לחוזה שמחייב רק צד אחד לטווח הארוך. ברור למדי למה סידור כזה נוח לנשים מסוג מסויים ומדוע ארגוני הנשים רוצים למסד אותו. פחות ברור למה גופים ממשלתיים צריכים לסייע להם בכך.
 
אני מתכוון להצעת החוק שהציג באחרונה דודו וולף, יו"ר 'הצוות הבינמשרדי למאבק באלימות' (מה הקשר בין אלימות למזונות?) שפועל ממשרדו של שר הבריאות, דני נוה. ההצעה היא להקים מוסד לגביית דמי מזונות, אשר ישלם לנשים את דמי מזונותיהן ישירות, יגבה את הכספים מהאקסים ויעניש את אלה שאינם משלמים. סידור דומה קיים כבר היום עבור נשים שמקבלות את דמי המזונות שלהן דרך המוסד לביטוח לאומי, אולם הוא מופעל רק לטובת מי שמרוויחות סכומים נמוכים יחסית, ומקבלות דמי מזונות נמוכים יחסית.
 
הרעיון מאחורי הגוף המוצע הוא שגם אשה עם משכורת יפה שבית המשפט פסק לטובתה מזונות בסכום נאה תקבל את מזונותיה באופן סדיר, בלי שום קשר לשאלה אם יש בכלל מאין לקחת את הכסף, ובלי לאלץ את אמא להסביר לילדים מדוע היא מבלה כל כך הרבה במשרדי ההוצאה לפועל ולמה השם שלה מופיע על צו המאסר שאבא קיבל.
 
יש לי חדשות עבורך, דודו וולף: גם לגברים יש זכויות. כאשר איש נושא אשה, הוא חולם על בית ועל ילדים שיאהבו אותו. הוא חולם על בת זוג לכל החיים. הוא לא חולם להפוך לעבד מזונות והוא לא מעלה בדעתו שאחרי שיוליד ילדים, מישהו ימנע ממנו את הזכות להתראות עמם באופן סדיר ולהיות שותף שווה ומלא בגידולם. 
   
גידול ילדים שיוויוני

נישואי החיגמיה הם תופעה שיש לצמצם, ולא לעודד. בעיקרון, כל הרעיון של לחיות על דמי מזונות הוא רעיון שזמנו עבר: אנחנו חיים בעידן שבו נשים כבר הפכו לרוב במקצועות הצווארון הלבן, ולרוב מכריע בקרב הסטודנטים שנה א' למשפטים ורפואה. הטענות הפמיניסטיות בדבר אפליית שכר בין נשים וגברים הן בעיקר פיקציות: הפער בשכר הממוצע של נשים וגברים בשירות הציבורי נובע מהחלטותיהן והעדפותיהן של נשים, ולא מאיזו אפלייה מאורגנת (מי שלא מאמין לי מוזמן לקרוא את תמליל ישיבת הוועדה לקידום מעמד האשה שעסקה בנושא).
 
כאשר בני זוג מתגרשים, בפני הבעל צריכה להיות פתוחה האופציה להשתתף באופן שיוויוני בגידול ילדיו. פירוש הדבר שהוא מתחייב לגור בסמיכות למקום שבו התגורר עד הגירושין, וכי הוא לוקח על עצמו לזון ולחנך את הילדים במשך מחצית מימות השבוע. אם האב מסכים לסידור כזה והאמא מסוגלת לעבוד, ההצדקה למזונות מהותיים פוחתת. יש להשית מזונות בעיקר במקרים שבהם האב מסיר מעל עצמו אחריות לילדיו ומסרב לגדלם.
 
כאשר יונהג סידור כזה, של משמורת שיוויונית כברירת מחדל, ושל הטלת מזונות כאופציה בעדיפות שנייה, הגירושין יחדלו להיות עונש עבור גברים שלא חטאו, ונשים שיבחרו להתגרש יעשו זאת מכיוון שאינן יכולות לחיות עוד עם בן זוגן, ולא מפני שמתחשק להן לחיות על חשבונו של מישהו במשך 20 שנה מבלי לתת לו דבר בתמורה. החיגמיה תצא מהאופנה, וגם נשים ידעו שנישואין הם התחייבות לטווח ארוך, וכי פירוק החבילה לא יקנה להן משכורת חודשית חינם. אז – ורק אז – יהיה מקום לרפורמות של דודו וולף – וגם זה בתנאי שיפסיק לנופף בציניות בדגל המאבק באלימות, כאשר הוא עוסק בפועל בייצוג האינטרסים הכספיים של נשים גרושות.

נכתב על ידי: גיל רונן

גיל רונן, מייסד "הפמיליסטים", יליד 1964. אבא של ארז ותמי, עתונאי, תושב חריש. הקים ב-1987 את עמותת "אור אדום" שפעילותה הובילה להקמת המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) במשרד המשפטים.

הנושא נגע לליבך? חלוק אותו עם אחרים!

פרסם בפייסבוק פרסם בטוויטר

השאירו תגובה בדף הזה