בלוג | 16 ביוני 2012 | 0 תגובות

השבוע של הגברים

מאמר של גיל רונן באתר מעריב-NRG, פורסם 26.4.2012:

קישור למאמר.

השבוע שבו אנו מציינים את יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא שבוע שבו אנו גם מכירים בגברים שלנו, ובגבורתם. גם אם המילים "גבר" ו"גבריות"

אינן נאמרות כמעט, השורש ג-ב-ר זורם עמוק בתודעה.

התמונות של בחורינו היפים – חיצונית ופנימית – והסיפורים על התעוזה, ההקרבה, רעות הלוחמים והנכונות לתת הכל כדי להגן על האוכלוסייה האזרחית – אלה סממנים חיוניים של היום הזה,

המחובר אל יום העצמאות. המסר של אבות המדינה בחיבור הימים אינו נעדר סממן מגדרי סמוי, אם כן: בזכות הגברים וגבורתם אנחנו כאן, כולנו, הוא אומר.

אל מול המסר הציוני של גבורה וגבריות העמידה התנועה החתרנית מכולן, תנועת הפמיניזם המיליטנטי, מסר מתחרה, הפוך, חצוף. לא זו בלבד שהגבר אינו ראוי לתואר המגן, אומרות לנו הפמיניסטיות המיליטנטיות, הרי שהוא הסכנה עצמה. "החברה האזרחית" – הנשית בחלקה הגדול, ומונהגת במידה רבה על ידי הפמיניסטיות – אינה חייבת תודה ל"חברה המיליטריסטית". יום הזיכרון הוא בכלל "קרקס פורנוגרפי של הכתרת השכול וסתימת הפיות", כפי שכתבה אחת מראשי "בצלם" לשעבר, ליזי שגיא. מדובר ב"גנרלים ששלחו חיילים להיהרג רק כדי להשביע את האגו המיליטריסטי שלהם".

דמות הגבר מטונפת בדם

דורית אברמוביץ', קמפיינרית בולטת של ארגוני הנשים ודמות מוכרת במסדרונות הכנסת, הסבירה במאמר כי "יש משהו מקולקל אינהרנטית בשיטת השלטון הגברית. כי בין כלי זין שמפציץ במלחמה לבין כמותו שאלים כלפי אישה, מחבר אותו דפוס חשיבה, בה כל דאלים גבר הוא שליט הממלכה. במלחמה, כמו באלימות מינית, שליטה היא מניע, ארוטיקה עשויה טנקים, יחסי כוח מחולקים מגדרית. חזק מול חלש, טיל גדול מול קטן, לשון מורכבת ממושגי חדירה, כיבוש, שליטה וניצחון הגיבור על חלשים לאומית ומינית. יש מי שלמעלה ויש את זה שמפסיד…"

כל תפקיד

ממלכתי, כל ועדה, כל שקל שזורם לתקציבי הפמיניזם המיליטנטי הוא תוספת כוח לארגונים שההנהגה שלהם רואה בגבריות אויב ופועלת באופן יומיומי ואכזרי לפגוע בגברים, בדימויים, בזכויותיהם, בכבודם, בפרנסתם, בבריאותם, בקשר שלהם עם ילדיהם.

מול יום הזיכרון ואתוס הלאומי שלנו, המוצדק כל כך והחיוני להישרדות שלנו, הציבו הפמיניסטיות החתרניות יום זיכרון אלטרנטיבי וחולני. כוונתי ליום הקרוי "יום המאבק באלימות (של גברים) נגד נשים" בנובמבר, שבו הן צועדות עם ארונות מתים המסמלים את הנשים שנרצחו באותה שנה, ומקבלות במה נרחבת למסרים האנטי-גבריים שלהן בעיתונות ואף בכנסת.

באמצעות היום הזה, מצליחות הפמיניסטיות המיליטנטיות לקעקע בתודעה שלנו את דמות הגבר החיובית ולטנף אותה בדם. אלפי הבחורים שמתנדבים מדי שנה ליחידות המסוכנות ביותר כדי להגן על המדינה נעלמים מהתודעה, בגלל מעשיהם של קומץ עבריינים מטורפים, נבגדים ושיכורים, שממילא התאבדו או שנכלאו עד סוף ימיהם. כך פועל מנגנון השמצה. בשיטה דומה אפשר להשחיר את דמותה של כל קבוצה באוכלוסיה – כולל הנשים עצמן.

מי שאומרת "אני פמיניסטית" נותנת כוח למנהיגות התנועה שני ימי הציון האלה לא יכולים להתקיים זה לצד זה באותה המדינה. לא ייתכן שבתודעה הלאומית שלנו, הגברים הם גם גיבורים וגם פושעים מתועבים, וכי לשתי התפיסות יש משקל דומה. דמויות חיוביות ראויות ליום מיוחד של הוקרה. פושעים חריגים ראויים לעונש חמור ולשכחה.

אבהיר: לא כל אישה שרואה עצמה כפמיניסטית שייכת למחנה שאני מדבר עליו. רוב הנשים שמזדהות לפחות עם חלק מהמסרים הפמיניסטיים הן נשים שמזדהות גם עם הציונות והמדינה, שאוהבות גברים ומכירות גם בגבורת הלוחמים. אבל בכל זאת, כאשר אישה אומרת "אני פמיניסטית" היא נותנת בכך כוח פוליטי למנהיגות התנועה – ומנהיגות התנועה האמיתיות, אלה שקובעות את היעדים, המסרים ודרכי הפעולה, הן דווקא כן החתרניות. אז יש פה בעיה.

השבוע שבו אנו מציינים את יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא שבוע שבו

אנו גם מכירים בגברים שלנו, ובגבורתם. גם אם המילים "גבר" ו"גבריות" אינן נאמרות כמעט, השורש ג-ב-ר זורם עמוק בתודעה.

התמונות של בחורינו היפים – חיצונית ופנימית – והסיפורים על התעוזה, ההקרבה, רעות הלוחמים והנכונות לתת הכל כדי להגן על האוכלוסייה האזרחית – אלה סממנים חיוניים של היום הזה, המחובר אל יום העצמאות. המסר של אבות המדינה בחיבור הימים אינו נעדר סממן מגדרי סמוי, אם כן: בזכות הגברים וגבורתם אנחנו כאן, כולנו, הוא אומר.

אל מול המסר הציוני של גבורה וגבריות העמידה התנועה החתרנית מכולן, תנועת הפמיניזם המיליטנטי, מסר מתחרה, הפוך, חצוף. לא זו בלבד שהגבר אינו ראוי לתואר המגן, אומרות לנו הפמיניסטיות המיליטנטיות, הרי שהוא הסכנה עצמה. "החברה האזרחית" – הנשית בחלקה הגדול, ומונהגת במידה רבה על ידי הפמיניסטיות – אינה חייבת תודה ל"חברה המיליטריסטית". יום הזיכרון הוא בכלל "קרקס פורנוגרפי של הכתרת השכול וסתימת הפיות", כפי שכתבה אחת מראשי "בצלם" לשעבר, ליזי שגיא. מדובר ב"גנרלים ששלחו חיילים להיהרג רק כדי להשביע את האגו המיליטריסטי שלהם". דמות הגבר מטונפת בדםדורית אברמוביץ', קמפיינרית בולטת של ארגוני הנשים ודמות מוכרת במסדרונות הכנסת, הסבירה במאמר כי "יש משהו מקולקל אינהרנטית בשיטת השלטון הגברית. כי בין כלי זין שמפציץ במלחמה לבין כמותו שאלים כלפי אישה, מחבר אותו דפוס חשיבה, בה כל דאלים גבר הוא שליט הממלכה. במלחמה, כמו באלימות מינית, שליטה היא מניע, ארוטיקה עשויה טנקים, יחסי כוח מחולקים מגדרית. חזק מול חלש, טיל גדול מול קטן, לשון מורכבת ממושגי חדירה, כיבוש, שליטה וניצחון הגיבור על חלשים לאומית ומינית. יש מי שלמעלה ויש את זה שמפסיד…"

כל תפקיד ממלכתי, כל ועדה, כל שקל שזורם לתקציבי הפמיניזם המיליטנטי הוא תוספת כוח לארגונים שההנהגה שלהם רואה בגבריות אויב ופועלת

באופן יומיומי ואכזרי לפגוע בגברים, בדימויים, בזכויותיהם, בכבודם, בפרנסתם, בבריאותם, בקשר שלהם עם ילדיהם.

מול יום הזיכרון ואתוס הלאומי שלנו, המוצדק כל כך והחיוני להישרדות שלנו, הציבו הפמיניסטיות החתרניות יום זיכרון אלטרנטיבי וחולני. כוונתי ליום הקרוי "יום המאבק באלימות (של גברים) נגד נשים" בנובמבר, שבו הן צועדות עם ארונות מתים המסמלים את הנשים שנרצחו באותה שנה, ומקבלות במה נרחבת למסרים האנטי-גבריים שלהן בעיתונות ואף בכנסת.

באמצעות היום הזה, מצליחות הפמיניסטיות המיליטנטיות לקעקע בתודעה שלנו את דמות הגבר החיובית ולטנף אותה בדם. אלפי הבחורים שמתנדבים מדי שנה ליחידות המסוכנות ביותר כדי להגן על המדינה נעלמים מהתודעה, בגלל מעשיהם של קומץ עבריינים מטורפים, נבגדים ושיכורים, שממילא התאבדו או שנכלאו עד סוף ימיהם. כך פועל מנגנון השמצה. בשיטה דומה אפשר להשחיר את דמותה של כל קבוצה באוכלוסיה – כולל הנשים עצמן. מי שאומרת "אני פמיניסטית" נותנת כוח למנהיגות התנועהשני ימי הציון האלה לא יכולים להתקיים זה לצד זה באותה המדינה. לא ייתכן שבתודעה הלאומית שלנו, הגברים הם גם גיבורים וגם פושעים מתועבים, וכי לשתי התפיסות יש משקל דומה. דמויות חיוביות ראויות ליום מיוחד של הוקרה. פושעים חריגים ראויים לעונש חמור ולשכחה.

אבהיר: לא כל אישה שרואה עצמה כפמיניסטית שייכת למחנה שאני מדבר עליו. רוב הנשים שמזדהות לפחות עם חלק מהמסרים הפמיניסטיים הן נשים שמזדהות גם עם הציונות והמדינה, שאוהבות גברים ומכירות גם בגבורת הלוחמים. אבל בכל זאת, כאשר אישה אומרת "אני פמיניסטית" היא נותנת בכך כוח פוליטי למנהיגות

התנועה – ומנהיגות התנועה האמיתיות, אלה שקובעות את היעדים, המסרים ודרכי הפעולה, הן דווקא כן החתרניות. אז יש פה בעיה.

נכתב על ידי: גיל רונן

גיל רונן, מייסד "הפמיליסטים", יליד 1964. אבא של ארז ותמי, עתונאי, תושב חריש. הקים ב-1987 את עמותת "אור אדום" שפעילותה הובילה להקמת המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) במשרד המשפטים.

הנושא נגע לליבך? חלוק אותו עם אחרים!

פרסם בפייסבוק פרסם בטוויטר

השאירו תגובה בדף הזה