בלוג | 21 ביוני 2010 | 0 תגובות

יפתח שילוני: דילמת האסירות של הפמיניזם הישראלי

המאמר הופיע ב-NRG

מאת יפתח שילוני

פרשת האמהות מעמנואל, אשר לא התייצבו לריצוי מאסרן בבית הכלא בשל ביזיון בית המשפט, מעמיד במבחן לא רק את רשויות החוק הישראליות אלא גם את התנועה הפמיניסטית.

הנה הגיע רגע אמת נוסף לתנועה זו: רגע בו מתייחס בית המשפט הישראלי אל נשים וגברים באופן שוויוני. הן האבות והן האמהות של הבנות שלא נשלחו לבית הספר הוכרו כאחראים במשותף לחינוך הבנות, ומכאן שגם בביזיון בית המשפט. לא עוד אפליה. לא עוד יחס מועדף לגברים: שוויון מלא.

אולם מאז ברחו האמהות ממעצר, החל מצעד בקשות לא רק מצד העותרים (שככל הנראה לא האמינו שהדברים יתגלגלו עד לכאן), אלא גם מצדה של פרקליטות המדינה, ובה בקשה לוותר לאותן אמהות, ולהותיר להן להישאר בביתן עם ילדיהן. בינתיים האמהות עדיין פטורות מעונש, בעוד הגברים מרצים את עונשם במאסר. ובאופן בלתי מפתיע בעליל, התנועה הפמיניסטית לגווניה – שותקת.

החברה העולמית והחברה הישראלית בפרט ראו בנשים בעבר, וגם בהווה, יצורים עדינים. אמהות רכות, אחיות רחמניות, מאהבות רומנטיות, בריות פגיעות שיש לגונן עליהן. המערכות הפטריארכליות אכן גוננו על הנשים, אך בה בעת גם שללו מהן זכויות רבות, ובמקרים רבים אף דיכאו אותן.

מתוקף מעמד זה זכו הנשים לא רק במשטר דיכוי, אלא גם בהקלות משמעותיות ובשמיטת חובות באשר לתחומי חיים רבים. כך, למשל, הכתובה היהודית מחייבת רק את הגבר לדאוג לאשתו ולילדיו, אך אינה תובעת במוצהר דבר מן הנשים. האבות היהודיים חויבו בפרנסת משפחתם, בחינוך הילדים ובעבודת הבורא, ואילו הנשים זכו לסדרה של זכויות יתר. הפריבילגיה המרכזית אז – וגם בישראל המודרנית – היתה הקשר עם הילדים, והעדפת האמהות על האבהות.

המהפכה הפמיניסטית בעם היהודי הביאה נשים לדרוש ולקבל (ולטעמי – בצדק רב) סדרה ארוכה של זכויות: פוליטיות, כלכליות וחברתיות. ממקום שולי הפכו הנשים לשותפות משמעותיות בחיים הציבוריים בישראל. גם התא המשפחתי השתנה מאד עם יציאתן של נשים לעבודה. יחד עם זאת, את הזכויות בחרו הנשים לקבל (ושוב – בצדק רב), אולם על הפריבילגיות הן טרם ויתרו.

אמא לא ניתן לנתק מילדיה, אך אבא אפשר?
נחזור לפרשת עמנואל: עשרות גברים הושלכו אל הכלא. סוגיית אבהותם, הקשר הנפשי שלהם אל ילדיהם הפעוטים, וחסרונה של דמות האב בבית כלל לא עלתה לדיון, וכלל לא נשקלה בעת מתן העונש או לאחריו. גברים נתפסים ככאלה שחיי הכלא אינם נוראים כל כך בעבורם, וככאלה שיכולים לסבול את חוויית האסיר. צרכים אבהיים? מי שמע על זה בכלל?

נשים, לעומת זאת, הן קודם כל אמהות, ורק אחר כך אסירות, אם בכלל. כך – הניתוק של אם מילדיה הוא כמעט בלתי נסבל מבחינה חברתית, אך ניתוקו של אב מילדיו נסבל גם נסבל.

לצערי, הדבר נכון לא רק בפרשת עמנואל אלא גם בשני מצבים מרכזיים במשפט הישראלי:

הראשון הוא סוגיית הגירושין בו מועדפות הנשים באופן גורף כבעלות המשמורת על הילדים, כמעט בכל מצב. והשני, במשפט הפלילי זוכות הנשים להקלות משמעותיות בגין עבירות דומות הן בהליכים המשפטיים והן בתקופות ובתנאי המאסר.

לפיכך ראוי כי הארגונים הפמיניסטים, ובעיקר המוסדות הממשלתיים לגווניהם, אשר עשו רבות על מנת לחזק את מעמד הנשים בישראל, יבינו כי נפל דבר וכי הנשים אינן עוד היצור החלש והפגיע בכל סיטואציה, וכי הפריבילגיות שניתנו להן בעבר אינן רלבנטיות עוד כאזרחיות שוות זכויות בכוח ובפועל. וראוי כי תובנה זו תבוא לידי ביטוי כבר בפרשת האמהות מעמנואל.

הכותב, יפתח שילוני, הוא מוסמך התכנית ללימודי מגדר, אוניברסיטת בר-אילן

נכתב על ידי: Familism.org

הנושא נגע לליבך? חלוק אותו עם אחרים!

פרסם בפייסבוק פרסם בטוויטר

השאירו תגובה בדף הזה