בלוג | 18 ביולי 2010 | 0 תגובות

יפתח שילוני: כמה שווים חיי גברים?

פורסם ב-NRG

15/7/2010 14:40

שלשום נהרג פועל בן 30 מקריסת האנטנה שעל גג משטרת כפר-סבא, בעת שטיפל בה. חברו בן ה-26 נפצע באורח בינוני. כמה שעות אחר כך נהרג פועל שיפוצים בן 46 בעת שגג אולם בית הספר בפרדס חנה, אותו שיפץ קרס פתאום. כמו בכל מקרי תאונות העבודה – הקורבנות הם אנשים חסרי שם, ללא עבר הראוי לציון, וללא משפחה או סביבה חברתית. אלה אנשים שחיו ועבדו בינינו ויום אחד נעלמו מעל פני האדמה, או לחילופין הפכו יום אחד לנכים.

כמו בכל תאונה אחרת – גם כאן נהרסת משפחתו של קרבן התאונה, ולעתים קרובות היא הופכת באופן מיידי למשפחה נתמכת סעד.

תאונות עבודה נמצאות בתחתית סולם המוות הישראלי – מקרי מוות שהם "גזירות גורל", וככל הנראה חלק מהחיים. מעל נמצאים מוות בצבא, מוות בתאונות דרכים, ומוות כתוצאה מאלימות במשפחה. אל מקרי המוות האחרים מתייחסים בשיח הציבורי כאל דבר שהיה ניתן למנוע: נערכים תחקירים, ננקטים צעדים אופרטיביים, ומובעת נכונות פומבית של נושאי תפקידים לצמצם ככל הניתן את גורמי הסיכון. במקביל זוכים גם הקורבנות לסיקור של חייהם ושל מותם, ומובע צער על החיים שבאו פתע אל סופם.

לתאונות העבודה אין כיום "יחסי ציבור" טובים כמו למקרי המוות האחרים. לתאונות אלה אין לובי חזק כמו משרד הביטחון הדואג להרוגיו ולנכיו, ואין שדולה המציפה את סיפורו של כל פועל שנהרג כמו סיפורן של נשים שנרצחו על ידי בני זוגן.

ועוד חשוב לציין – 99% מן העובדים במקצועות מסוכנים הם גברים. המדובר בעבודה בגובה או במעמקים, בעבודה בחשמל, בבניין, בזיפות ובכבישים, בחומרים מסוכנים, בתעשייה, בנהיגה והובלות, בחקלאות ועוד ועוד.

נשים לא רוצות בעבודות הללו

תאונות העבודה גובות את חייהם של עשרות רבות של הרוגים מדי שנה ומותירות אלפים עם נכות ברמות שונות. זאת לעומת כ-120 חיילים המתים בשנים שאינן שנות מלחמה (כולל בתאונות דרכים וממחלות), ולעומת כ-15 נשים בשנה הנרצחות על ידי בעליהן.

הגברים העוסקים בעבודות המסוכנות הם אלה שבונים ומתחזקים את החברה האנושית (ואת מדינת ישראל בפרט) – ועושים זאת במסירות רבה וללא תלונות. למגינת הלב, רוב רובם שייכים למעמדות הנמוכים ביותר של החברה, ומשתכרים משכורות מינימליות, בתנאי עבודה קשים במיוחד. יחד עם זאת – כולנו חבים להם את התנאים הנוחים להם אנחנו זוכים בחיינו.

מדי מספר חודשים אנו עדים לגל אמפתיה כלפי מורות ומורים אשר "נשחקים" בעבודה מול תלמידים, או כלפי אחיות ורופאים העובדים במשמרות

ארוכות ומייגעות. מבלי לזלזל בעבודתם של אלה – אין ספק כי תנאי העבודה, תנאי החיים ותנאי השכר של עובדי עבודות הכפיים מתישים יותר ומתגמלים פחות.

מיותר לציין כי למרות השינויים החברתיים, וכניסתן של נשים לתחומי עבודה רבים – טרם ראינו תורים ארוכים של מועמדות-נשים הממתינות להחליף את הגברים העובדים בשאיבת בורות ספיגה, בעבודה מול מיכלי האמוניה או בניסור לוחות שיש מעלי אבק. גברים עבדו מאז ומעולם במקצועות המסוכנים ביותר בחברה, וימשיכו לעשות זאת גם בעתיד.

לפיכך, ראוי שלפני שנבקר את הגברים על שלל העוולות שגרמו לחברה האנושית, נזכור כי בזכות רבים מהם – המסכנים את חייהם מדי יום, ולעתים משלמים בבריאותם ובחייהם – מתקיימות ומשגשגות התשתיות הפיזיות של החברה הישראלית.

הכותב הוא מוסמך התכנית ללימודי מגדר, אוניברסיטת בר-אילן

נכתב על ידי: גיל רונן

גיל רונן, מייסד "הפמיליסטים", יליד 1964. אבא של ארז ותמי, עתונאי, תושב חריש. הקים ב-1987 את עמותת "אור אדום" שפעילותה הובילה להקמת המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) במשרד המשפטים.

הנושא נגע לליבך? חלוק אותו עם אחרים!

פרסם בפייסבוק פרסם בטוויטר

השאירו תגובה בדף הזה