בלוג | 3 באוקטובר 2010 | תגובה אחת

מאמר ב"מראה": ציפי לבני והפמיניזם האל-לאומי

הופיע ב"מראה"

מה היינו אומרים על מצבה של המדינה, אילו מפלגה המונהגת על ידי קומוניסטים מוצהרים זכתה ב-28 מנדטים בכנסת והיתה הופכת למפלגה הגדולה ביותר בבית הנבחרים? אם במקביל לכך, עיתונאים קומוניסטים במוצהר היו חולשים על כל כלי התקשורת, ונשיא בית המשפט העליון היה קומוניסט גאה?

הרעיון הקומוניסטי עצמו, שכה הקסים אינטלקטואלים אידיאליסטים במחצית הראשונה של המאה ה-20, הוא כידוע השקפת עולם שנבנתה סביב דמות הפועל החלש והמנוצל. הקומוניסט שוכנע לנטוש את השתייכותו הלאומית לטובת ההשתייכות המעמדית, וההזדהות עם מעמד הפועלים העולמי. כאשר די אנשים הפנימו השקפה זו, ניתן היה לבנות סביבה עולם שלם, על-לאומי ואל-לאומי, של בשר ודם ופלדה, ושל אינטרנציונל סוציאליסטי המורכב מממשלות, תעשיות וצבאות.

בעשורים האחרונים, משסר חינו של הקומוניזם אצל אותם חוגים שהוקסמו ממנו, הם אימצו להם רעיון קוסמופוליטי על-לאומי ואל-לאומי אחר – הפמיניזם – שגם הוא סובב סביב דמות חלשה ומנוצלת – האשה. עבור הפמיניסטית, הגברים הם מדכאי האשה ומנצליה, והלאומים הם חלק מהמשחק הפטריארכלי, ועליה להזדהות עם המגדר החלש והמנוצל – המין הנשי. כאשר מספיק נשים הפנימו את ההשקפה הזו, ניתן היה לבנות גם סביבה עולם תודעתי ופוליטי על-לאומי ואל-לאומי.

ההבדל המהותי ביותר בין יישום האידיאולוגיה הקומוניסטית במסגרת תנועת הפועלים לבין יישום הפמיניזם בתנועת הנשים נגזר מן ההבדל בדמות החלש המנוצל בשתי תנועות מהפכניות אלה. עם החומר האנושי הקרוי "פועלים" ניתן לרוץ לבחירות תחת דגל אדום, לצאת לרחובות, להילחם פיזית ולהשתלט, לפעמים באלימות, על מדינות. עם החומר האנושי הקרוי "נשים" אפשר להשתלט באופן עקיף יותר, כמעט בלתי נראה, תוך ניצול העובדה שבתפיסתו של הגבר – האוייב שאותו הן מעוניינות להדיר מעמדות הכוח – נשים אינן יכולות להוות יריב או אִיום ממשי כלשהו. מבחינת הגבר, נשים אומנם מצויות בעולם נפרד מן העולם הגברי הכוחני, אך הן זקוקות להגנה, שאותה שמח הגבר להעניק להן. מצב שבו הנשים עצמן הן חלק מכוח פוליטי ממשי, ועוד כוח עויין, הוא כמעט בלתי נתפס מבחינת הנפש הגברית.

קדימה לפמיניזם

החתרנות מאפיינת גם את הקומוניזם וגם את הפמיניזם, אך נשות התנועה הפמיניסטית מתקשות לקחת לידיהן באופן ישיר את העולמות הגבריים מאוד של הממשל, הצבא והתעשיה. קל להן יותר לכבוש טריטוריה באקדמיה, בתקשורת ובמערכת המשפט, שבהם ההצלחה נשענת יותר על כישרון בתחום הדיבור והמניפולציה, ופחות על כוחניות ישירה. בתחומים האחרים הן לרוב נאלצות להסתפק בהחדרה בכפייה של נשים לוועדות, בשיריון מקומות בדירקטוריונים, במינוי "יועצות למעמד האשה" ובשימוש מושכל בטכניקות שונות של לחץ, הפחדה, לחישה ובחישה, עד לרמה של שימוש שיטתי בנשותיהם של פוליטיקאים ושל אנשי צבא לשם קידום יעדיה של התנועה. אמנם היה בעבר ניסיון להריץ מפלגת נשים לכנסת, אך הוא נכשל.

אלא שלראשונה בתולדות המדינה, יש לנו מפלגה פמינסטית – "קדימה" בראשותן של ציפי לבני ושל אשת סודה דליה איציק. עצם היותה של ציפי לבני אשה אינו הופך את המפלגה לפמיניסטית. אחרי ככלות הכל, כבר הרבה לפניה הייתה גולדה מאיר מנהיגת מפלגה. מה שהופך את "קדימה" למפלגה פמיניסטית הוא מידת הזדהותה של לבני עם האידיאולוגיה הפמיניסטית ומידת נוכחותו והשפעתו של הממסד הפמיניסטי בסביבתה. דבריה של לבני (על פי הדיווח בעיתונים) באירוע הרמת הכוסית של "קדימה" ב-5.9.10 לרגל השנה החדשה מעידים כי היא אכן הפנימה את האידיאולוגיה התנועתית:

"אלו ימים של חשבון נפש ציבורי, שיכולים להפוך לימים של תקווה. השנה שחלפה מציבה בפנינו סימני קריאה, סימני קריאה חברתיים ואלימות בלתי נתפסת ברחובות. רצח של נשים על ידי בני זוגם, רצח של ילדים על ידי אביהם, בני נוער שרוצחים בכיכר על סירוב לתת סיגריה".

"זה קורה כי זו השנה שלא הייתה ממשלה בישראל. שרים יש הרבה, ישיבות יש הרבה. אין ממשלה שיש לה חזון ואין ראש ממשלה שיש לו דרך. וכשאין חזון ואין דרך, זה מה שקורה ברחובות של מדינת ישראל".

בשמיעה רגילה, מדובר סתם בעוד אוסף קלישאות עילגות למדי של פוליטיקאית מהאופוזיציה. אבל הדברים ראויים לניתוח מעמיק יותר, משום שהם משקפים את עולמה האידיאולוגי, את ראיית העולם העל-לאומית והאל-לאומית הפמיניסטית ומעידים כי הדוברת אכן מזדהה עם התנועה זו ומחוברת אליה.

כאמור, בעולמה של הפמיניסטית האידיאולוגית, ללאומים, לצבאות ולמדינות אין משמעות של ממש – ואם יש כזו, היא אינה חיובית. ההיסטוריה היהודית אינה תולדותיו של העם היהודי וגלגוליו מול העמים האחרים. כל זה שייך לתפיסת העולם ה"פטריארכלית" ולערכיה הדתיים-גבריים, השנואים על הפמיניסטיות. מבחינתה של הפמיניסטית, המלחמה האמיתית, הראויה לתשומת הלב ולתעצומות הנפש, אינה המלחמה בין ישראל לפלסטינים או האיום האיראני וכדומה. מלחמות מסוג זה, סבורות הפמיניסטיות, אינן בגדר סכנות אמיתיות לעם – שממילא אינו קיים ממש – אלא הסחות דעת של “גברים עם רובים”. אלו משרתות בעיקר פוליטיקאים כמו בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן, הזורעים בציבור פחד מאוייב דמיוני ומנצלים פחד זה לקבלת קולות.

את מקומה של מדינת היריב בתודעה הפמיניסטית תופסת "הפטריארכיה”. האויב אינו האויב הערבי או המוסלמי, אלא "הגברים האלימים”. האיום אינו איום צבאי לאורך גבולות המדינה ומאחוריהם, אלא איום של "אלימות" המצויה ברחובות ובבתים. “העם" שאיתו מזדהים אינו העם היהודי אלא "הנשים”, ולעיתים "הנשים והילדים”. גדר ההפרדה אינה עוברת בינינו לבין הרש"פ אלא לאורכה של המיטה הזוגית בכל בית ובית.

לבני – השקעה כדאית

מבחינתה של לבני, השנה שחלפה אינה שנה של התגרענות איראנית ושל מדיניות פייסנית של ארה"ב, גם לא שנה של שינוי מדיניותה של טורקיה כלפי ישראל, אלא שנה שמציבה "סימני קריאה חברתיים ואלימות בלתי נתפסת ברחובות”. מה שמדאיג את לבני ואת הקהל שלה אינו רצח של קבוצת יהודים ויהודיות, אחת מהן בחודש התשיעי להריונה, במכונית שנסעה ליד חברון, אלא "רצח של נשים על ידי בני זוגם” ו"רצח של ילדים על ידי אביהם”. לאלה מתווספים גם "בני נוער שרוצחים בכיכר על סירוב לתת סיגריה".

המשותף לשלוש הסכנות שמנתה לבני היא היותן ממין זכר. שתי הסכנות הראשונות מתוך השלוש מתייחסות בעצם לאותה האוכלוסיה: אבות המשפחות. “הפטריארכים". אלה, על פי הצגתה את הדברים, מסכנים את שלום הציבור בכך שהם רוצחים את בנות זוגם ורוצחים את ילדיהם. לאחר ששתי הדוגמאות הראשונות מיצבו ומיתגו את דמותו של האִיום הביתי, דומה כי הדוגמה השלישית באה להציג אותו בגירסת רחוב צעירה יותר. רוצה לומר, עוד לפני שהגברים גדלים להיות רוצחים בוגרים, חלקם רוצח אנשים באופן סתמי בגלל סיגריה. אך הדמות היא אותה דמות מאיימת – הגבר האלים, שאלימותו בלתי נתפסת, שרירותית ואכזרית – אלימות לשמה. העובדה שהנערים שרצחו בגלל סיגריה הם ערבים אינה רלונטית, והיא אפילו מפריעה לביסוס הגישה האל-לאומית – לכן אין לה קיום בתפיסתה של לבני, ובדרך שבו היא מציגה את האיום על מדינת ישראל.

הדוגמאות הבונות את דמות האִיום בנאום הרמת הכוסית מראות כי ראש האופוזיציה הפנימה כדבעי את החשיבה הפמיניסטית. חשיבה זו נשענת על שתי מגמות מניפולטיביות מאפיינות, שמכתיבה להמונים הפמיניסטיים ההנהגה האינטלקטואלית-האקדמאית:

האחת, ניפוח חשיבותם ומספרם של מקרי רצח של בנות הזוג על ידי גברים והצגתם לא כמקרים חריגים ביותר, אלא כחלק ממגמה מכוּונת ומייצגת של ציבור גברי רחב. זאת, תוך מחיקת עובדות שאינן מסתדרות עם המטרה התעמולתית-תודעתית. כלומר, מבחינת הפמיניסטיות, פגיעה בנשים ע"י גברים אף פעם אינו תגובה להתעללות (כמו איום של אשה כי תרחיק מהגבר את ילדיו ותגדל אותם עם גבר אחר, כאשר האב המקורי נידון לחיות במעמד משפיל של עבד-מזונות, הנתון לחסדיהם של בתי משפט עוינים ולמעצרי הוצאה לפועל). לעומת זאת, מבחינת הפמיניסטיות נשים אינן רוצחות גברים בכלל או שהן הורגות אותם אך ורק מתוך הגנה עצמית וכתגובה להתעללות.

המגמה השנייה היא ניפוח התופעה של רצח הילדים בידי אבותיהם והצגתה, שוב, לא כדוגמה נדירה פשיעה חריגה, אלא כמשקפת את אופיים של האבות בכלל. גם כאן נערכות מניפולציות רבות בעובדות הסטטיסטיות: מבחינת הפמיניסטיות, נשים אינן רוצחות ילדים (בעוד הסטטיסטיקה המדעית מראה כי הן דווקא אחראיות ליותר מקרי רצח ילדים מאשר גברים), ואם הן רוצחות, הרי שזוהי תגובה להתעללות של גבר; בעוד שגברים רוצחים ילדים רק מתוך מניעים שפלים כמו נקמנות ורשעות לשמה.

העולם התודעתי הפמיניסטי נבנה ומתוחזק על ידי חוקרות-מטעם פמיניסטיות. לצורך השלטת התפיסה הפמיניסטית בקרב כלל הציבור, מדכאות נציגות הפמיניזם בעולם האקדמי ובעולם העיתונות והמו"לות כל ניסיון להציג נתוני אמת אשר לא עברו פמיניזציה. השקפת עולמה של לבני נשענת אפוא על חומרים מסולפים, אך לא נופתע אם יתברר שהיא עצמה אינה יודעת זאת. לבני הרי לא נמנית על ההנהגה האינטלקטואלית של התנועה הפמיניסטית. יתרה מזאת – היא כמעט שלא הייתה פמיניסטית בכלל, עד שהנסיבות הפוליטיות הפכו אותה להשקעה כדאית בשביל הפמיניסטיות.

הכל בראש

אם "הגבר" בראייה הפמיניסטית הוא האיוּם, הרי שהערבים והאיראנים הם הלא-איום. מבחינתן, הטרור והגרעין האיראני הם בעיקרם סכנות מומצאות, שמייצרים הפטריארכים הלאומניים כדי לשכנע את העם להצביע עבורם. אין סכנה ממשית לעם ישראל מאויביו החיצוניים, ובכלל – תפיסת מרכזיותו של "עם ישראל" היא פטריארכלית ובעייתית. "הֵסדר עם סידורי ביטחון הוא אפשרי”, הסבירה לבני לשומעיה. "הסדר השומר על ישראל הוא אפשרי. הסדר שנותן מענה שלם לתביעות הלאומיות שלנו ושלהם, הסדר המסיים את הסכסוך הוא אפשרי, הוא אפשרי אם רק תרצו”.

בקיצור, הכל בראש. מחבלים מרצחים אינם האויב. אנשי דת שיעים שברשותם פצצות אטום אינם הסכנה. האויבים שיש להדביר הם הגבר הישראלי, מן הסתם היהודי, הרוצח את אשתו ואת ילדיו, והגירסה הצעירה שלו, שרוצחת אדם חסר בית בגלל סיגריה. הסכנה היא "האלימות" (הגברית), המצויה ברחובות ובבתים.

זוהי תפיסת העולם הפמיניסטית. בעייתית ככל שתיראה לחלק מאיתנו, היא קנתה לה אחיזה איתנה בקרב ציבור נרחב. סקר של קלמן גאייר שעליו דווח ב"הארץ" העלה כי  60 אחוז מהנשים החילוניות הצביעו "קדימה" בבחירות האחרונות. הרוח המנשבת במפרשי התנועה – הן בהנהגתה, הן בציבור בוחריה – היא רוח הפמיניזם. כל זמן שתנועה זו ממשיכה לקצור הצלחה שכזו בקרב נשים, ולשתול את מאמינותיה בעמדות מפתח בתקשורת ובמערכת המשפט, המדינה מצויה בבעיה קיומית קשה.

"במשפחה", כתב פרידריך אנגלס, “[הבעל] הוא הבורגנות; האשה מייצגת את הפרולטריון". הרבה מים זרמו בנהר המרקסיסטי-פמיניסטי מאז שכתב אנגלס ב-1884 את "מוצא המשפחה" עד שהפך הפמיניזם בשנות ה-60' לתנועה עולמית. אך חוט רעיוני איתן מחבר בין הפמיניזם של מרקס ואנגלס לזה של תנועת המגדר בימינו. התנועה המגדרית שייכת למנגנון חובק עולם, מעין “אינטרנציונל" ורוד, שמוקדי כוחו כוללים את האו"ם, את חוגי המגדר הקיצוניים בישראל ובעולם, ואת "הקרן החדשה לישראל” בראשותה של נעמי חזן – קרן שהרוח המנשבת בה מאז הקמתה היא רוח של פמיניזם קיצוני.  כפי שכתב ד"ר אלון דהן, הארגונים הפמיניסטיים שבתמיכת הקרן הזו ודומותיה חרתו על דגלם "את המאבק בממסד הציוני הישראלי באשר הוא גברי.” מאבקם העיקרי הוא "המאבק האנטי-ממסדי המכוון נגד המדינה היהודית ונגד האורגנים המרכזיים שלה, להוציא בג"ץ והתקשורת כמובן.”

ברם, פעילותם של ארגוני הנשים האולטרה-שמאליים היא רק הקצפת שבעוגה הפמיניסטית השוחה ברוטב סמיך של חקיקה ושל התלהמות תקשורתית אנטי-גברית בלתי פוסקת. כחברת כנסת מטעם מרצ, הקימה חזן בכנסת את "הוועדה לקידום מעמד האשה" ואת "הרשות לקידום מעמד האשה" במשרד ראש הממשלה. היא עדיין עומדת, ככל הידוע, בראש הוועדה המייעצת של הרשות. החוקים שחוקקה הוועדה לקידום מעמד האשה ב-18 השנים האחרונות השפילו את הגבר היהודי עד עפר בתוך מדינתו ונטלו ממנו את זכויות היסוד שמגיעות לכל אדם: הזכות לחזקת החפות, הזכות לחירות, הזכות להקים משפחה ולהוליד ילדים מבלי שאלה יילקחו ממנו על לא עוול בכפו, והזכות להתקיים בכבוד מעמל כפיו, אשר נשללת מאבות גרושים רבים במדינתנו. מבחינת הדרקוניות של החקיקה האנטי-גברית בתחומי ה”אלימות” וה”הטרדה”, ישראל היא המדינה הפמיניסטית ביותר בעולם.

פרופ' ישעיהו ליבוביץ' אמר כי "המהפכה הפמיניסטית היא המהפכה החשובה והמשמעותית ביותר בתולדות האנושות". היום מתברר שהוא התכוון לכל מילה – ורק אנו, השומעים הלאומיים, לא הבנו. לאחר בלימת הקומוניזם, מהפכה זו היא נקמתם המתוקה של המרקסיסטים בעולם המערבי, ובראש ובראשונה במדינת ישראל ובעם היהודי. היום, כאמור, יש לפמיניסטיות גם מפלגה. בשורה התחתונה, זו אינה מפלגה ציונית. על ראש הממשלה לקחת זאת בחשבון, כאשר הוא חושב על האפשרות להקים קואליציה עם תנועה מסוכנת זו.

נכתב על ידי: גיל רונן

גיל רונן, מייסד "הפמיליסטים", יליד 1964. אבא של ארז ותמי, עתונאי, תושב חריש. הקים ב-1987 את עמותת "אור אדום" שפעילותה הובילה להקמת המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) במשרד המשפטים.

הנושא נגע לליבך? חלוק אותו עם אחרים!

פרסם בפייסבוק פרסם בטוויטר

תגובה אחת

כגבר, ההזדהות לכתוב כמעט מוחלטת, כל הכבוד.
לצערי, רוב הגברים לא יוכלו לעמוד אחרי הדברים שמא יוצגו כפרמיטיביים ובורים.

העבודה הנדרשת היא פסיכולוגית-תפיסתית.
גברים כן מודעים לבעיות, לעיוותים ואפילו יכולים להשפיע, אבל נמנעים מלעסוק בנושא.

לא חשוב

10/17/2010

השאירו תגובה בדף הזה