האם אנחנו שובניסטים?

לפני שתקראו את מה שאנו חושבים על יחסי גברים ונשים, אנו ממליצים שתקשיבו לקטע הקצר והעמוק הזה מדברי אורלי גולדקלנג, עורכת מוסף "דיוקן" של "מקור ראשון," על ההבדלים בין נשים וגברים. הדברים נאמרו בראיון ל"קול ישראל" ב-10.12.12.

אנו סבורים שבכל גבר שפוי יש שובניסט קטן ופמיניסט גדול.

השובניסט הקטן – זה מה שיוצא כשאנו יושבים עם גברים אחרים. הוא נוטה לגדול מעט כאשר עוסקים בפעילויות מסוג מסויים, כמו שירות מילואים. אין להתרגש ממנו יתר על המידה. זכותם של הגברים להיות קצת שובניסטיים-זכריים, וזכותן של הנשים להיות קצת שובניסטיות-נקביות, בינם לבין עצמם ובגבולות הטעם הטוב.

הפמיניסט הגדול בנפשו של כל גבר חשוב הרבה יותר. הפמיניסט הזה, הנטוע עמוק בלבו, הוא שגורם לגבר לעמוד דום מול אשה בוכה ולעשות כל מה שצריך בכדי שתפסיק לבכות. הוא זה שאומר לגברים על ה"טיטאניק" הטובעת לשים את הנשים והילדים על סירות ההצלה לפניהם-עצמם, גם במחיר האובדן הוודאי של חייהם.

הוא נמצא בתודעה של הגברים שיוצאים להגן על המדינה בעת מלחמה, ולחרף את נפשותיהם בשדה הקרב. הפמיניסט שבנפש הגברית הוא זה שגרם לכך שמראשית ימי הקולנוע, חלק גדול מהסרטים הם סיפורים מסוגת ה"damsel in distress" – הנערה במצוקה שהגבר בא להצילה. ככל הידוע, הסרטים האלה פופולריים במידה שווה אצל בני שני המינים.

כל גבר אמיתי הוא פמיניסט, במובן המקורי והטבעי של המילה הזו. אותו הפמיניסט הוא שגרם לשמעון ולוי התנ"כיים לאסור מלחמה על שכם, אחרי אונס אחותם דינה. אנחנו, הגברים, לא זקוקים לשום "חינוך מחדש" בכדי להיות פמיניסטים במובן הזה.

בכל מקרה, אנו בשדולת המשפחה איננו "שובניסטים" ברמה האידאולוגית. אין בכלל אידיאולוגיה כזו: המילה "שובניסט", בהקשר של יחסי גברים-נשים, היא מילת גנאי שהומצאה ע"י הפמיניסטיות המיליטנטיות (במובנה המקורי היא התייחסה לכל סוג של יוהרה קבוצתית, במיוחד לאומית). אנו לא משתמשים בה לגבי עצמנו. אנו פשוט מאוד אנשים שמאמינים שיש הבדל טבעי עמוק בין המינים, וכי ההבדל הזה בא לידי ביטוי גם באופי, אישיות, והתפתחות נפשית וחברתית. ההבדל אינו "רק פיזי". הצד הגופני הוא שיקוף של ההבדל הגדול, ומהווה חלק ממנו.

פטריארכיה של חתולים?

התרבות משקפת את השוני הטבעי הזה. התרבות האנושית אינה מלאכותית לחלוטין כפי שהמגדריסטיות טוענות ואי אפשר להמציא אותה מחדש מהיסוד. גם בה יש מימד שהוא טבעי ומולד, אפילו גנטי. ואם אינו גנטי, הרי שהוא זורם עם הגֵנים ועם האופי של שני המינים. האינסטינקטים הזכריים והנקביים מצויים גם אצל בעלי חיים. האם מישהו יטען שחתול זכר המסמן טריטוריה עושה זאת בגלל התנייה תרבותית? האם החתולה המטפלת בגוריה במסירות עושה זאת בגלל הפטריארכיה הקלריקלית החתולית? קצת שפיות!

במבנה החברתי הטבעי, הפמיליסטי, השלד ההירארכי של החברה מאוייש ברובו בגברים. החיבור אל האשה והמשפחה "יוצא" מהסולם ההירארכי; הוא אינו הירארכי במובן הנוקשה, ומתנהל לפי כללים אחרים מהעולם החיצוני — כללים של אהבה ושיתוף. לאבא יש אחריות מיוחדת כמי שמחבר את המשפחה להירארכיה החיצונית. האמא, מצד שני, היא מרכז הבית — או כפי שקוראים לה ביהדות, עקרת הבית (מלשון "עיקר", לא מלשון "עקרה").

כל זה לא סותר את זכותה של האשה ללמוד, להתפתח, ליצור ולעבוד מחוץ לבית או מתוכו! אנו באים רק לתאר נטיות טבעיות בהכללה, לא לקבוע איסורים.

במשך מאות ואלפי דורות, בני אנוש ידעו שזהו המבנה החברתי. לכן לא התעוררה תחרות בין גברים לבין נשים. לכל אחד האופי שלו המתאים לעולם שלו. הגבר נוטה להיות טריטוריאלי, תחרותי, קשוח יותר, חושב במושגים הירארכיים יותר ומשתייך לקבוצות הירארכיות מתחרות (מן הסתם יש קשר לכך שהגבר אוהב יותר מהאשה, בדרך כלל, לצפות בכדורגל, כדורסל וכד'. מה הם המשחקים האלה אם לא דימוי של מאבק על טריטוריה בין קבוצות גברים?).

האשה, לעומת זאת, לא חושבת בדרך כלל במושגים טריטוריאליים והירארכיים נוקשים. עולמה אישי-רגשי יותר ומתמקד ביחסים בין-אישיים (מן הסתם יש לכך קשר לעובדה שנשים אוהבות יותר לראות סרטים על מערכות יחסים… לא?). לא רק גופה, גם נפשה מותאמת יותר מזו של הגבר לחיים הביתיים ולגידול הילדים הרכים (מחקרים הראו, למשל, שלנשים יכולת טובה יותר מגברים להבחין במצב רוחו של תינוק על פי הבעות פניו).

אם אחד מבני הזוג מצליח בעסקיו — השני לא אמור להתחרות בו אלא להיפך, לשמוח בהצלחתו, כי הצלחתו היא הצלחת המשפחה כולה, ועלייתו בסולם ההירארכי היא עליית המשפחה כולה. מצד שני, בן הזוג שמצליח אמור לדעת שהרווחים מהצלחתו הולכים למשפחה כולה. גם כאשר ילד מצליח — שני ההורים גאים בו. זה הרעיון של חשיבה משפחתית. כולם למען אחד ואחד למען כולם.

פמיליזם – להציל את הבית